|
|
ירקות
כרישה
שם בלועזית: Leek
שם נוסף: לוף, פראסה
בלטינית קוראים לה פורום (porrum), ומכאן גם שמה הצרפתי - פוארו - אבל זו כבר הקדמת המאוחר. נירון, הקיסר הרומאי, זכה לכינוי פורומפאג, שפירושו "זולל הכרישה", כי עוד בטרם שרף את עירו וניגן בקתרוס נהג לאכול מדי יום מרק כרישה. הקיסר האמין שהמרק הזה יצליל את גרונו ואת קולו.
|
|
|
הכרישה נולדה במזרח הקרוב. בהיותה עדינה יותר מהבצל, ועם זאת מזכירה מעט את ניחוח השום, יש הגורסים כי היא בעצם תוצר של חקלאות מצרית ועברית קדומה. אבות אבותינו חיבבו אותה מאוד, וייתכן כי היא "הבצלים והשומים" שאליהם התגעגעו בני ישראל בצאתם ממצרים.
הרומאים היו אחראים להפצת הירק הנהדר הזה ברחבי הממלכה, וההצלחה היתה אדירה בעיקר באנגליה ובצרפת.
לכרישה חלק לבן רך ועדין שאותו נהוג לאכול וחלק ירוק (העלים) שאותו נוהגים להשליך. כדאי לדעת ולזכור כי החלק הירוק איננו זבל, והוא יכול להיות חלק משביח טעמים של מרק ירקות; הוא יעשה רק טוב לציר בשר ולמרק עוף. לחלק הזה יש חשיבות עליונה בעת רכישת הכרישה, כי הוא סממן הטריות. העלים צריכים להיות ירוקים, חלקים וזקופים. כרישה בעלת עלים שמוטים ומצהיבים יש להשאיר אצל הירקן.
לפני שניגש למתכונים יש להבהיר כי כאשר אומרים "החלק הלבן" של הכרישה הכוונה היא גם לחלק הירוק בהיר, כלומר עד למוצא העלים הירוקים כהים.
למרות שבדרך כלל נהוג לבשל כרישה, היא תהיה תוספת נהדרת לסלט חי ונא (קצוצה דק כמובן).
|
|
|
|
|
|
|
|
| פרסומות |
 |
|
|
|
|
|
