|
|
ירקות
צנון
שם בלועזית: Radish
תחת השם המאוד כוללני "ירקות שורש" נמצא, בצדק, גם הצנון, שהוא שורש מובהק, למרות שהוא שייך למשפחת הכרוב. צנון אוכלים בכל העולם, ונראה שהוא מלווה את המין האנושי מאז ומתמיד.
|
|
|
האמת היא שמוצאו מדרום אסיה, שם החלו הסינים לטפח, לגדל ולאכול אותו לפני כ-3,000 שנה. היוונים והרומאים השתמשו בו מעט במטבחם, ולמטבחי האיכרים של אירופה הוא הגיע רק במאה ה-16. אז גם זכה לתהילה כתרופה נגד הכשת נחש.
בשוק
הצנון והצנונית נמצאים בשוק כל השנה, אך מגיעים לטעמם הטוב ביותר, והכי פחות חריף, בתקופת האביב. צבעי הצנון מגוונים: לבן, ורוד, לבן-אדום, אדום כהה, ואפילו שחור. צורתו מוארכת או עגולה; וגודלו נע בין גולה קטנה (צנונית) ועד לצינור עבה וגדול (הצנון השחור).
במטבח
לא נהוג לבשל צנון או צנונית, למרות שאפשר לטפל בצנון הגדול כמו בלפת. למעט הצנון השחור, שאת קליפתו יש להסיר, אין צורך לקלף צנון, וניתן להסתפק ברחיצה קפדנית שלו. עלי הצנון מרירים ולא אכילים. את עלי הצנונית, שטעמם מריר עדין, ניתן להוסיף לסלט.
בצרפת מוסיפים עלי צנונית למרק תפוחי אדמה; מתבלים בהם סלט של עלי תרד מאודים; ונוהגים גם להכין צנון מגורר בתיבול מיונז ביתי או יוגורט. אנחנו אימצנו את המנהגים הצרפתיים, ומעולם לא הצטערנו על כך.
לצנון תפקיד לא מבוטל גם במטבח היהודי האירופי. שם נהגו לגרר את הצנון בפומפייה, לערבב אותו עם חביתה מקושקשת, גריבען (פיסות שומן עוף או אווז מטוגנות עד לפריכות), מעט שמן חמניות, פלפל ומלח. בצורה הזו הוא שימש כסלט, וכמו הסורבה במטבח הצרפתי העילי - כחוצץ בין מנות.
|
|
 |
סוגים/טעמים |
|
|
|
|
|
| פרסומות |
 |
|
|
|
|
|
