|
|
ירקות
אבוקדו
שם בלועזית: Avocado
אבוקדו מוגדר פרי, למרות שאינו מתוק כשאר הפירות, והוא נמנה עם קבוצה נפלאה של פירות וירקות שהגיעו לעולם המערבי רק עם גילוי אמריקה.
|
|
|
במקור הוא גדל פרא בדרום מקסיקו, הרבה לפני שקולומבוס הגיע לאזור. בפרווב מקסיקו נמצאו שרידים ארכיאולוגיים עם עדויות לגידול אבוקדו כ-500 שנים לפני הספירה.
בשרו של האבוקדו רך, חמאתי, ומכיל לא מעט שומן צמחי (לא פחות מ-8%). האצטקים התייחסו אליו כמו שבימינו מתייחסים לוויאגרה, ואסרו לאוכלו אלא לצרכים מסוימים ביותר. לדעתם, אגב, שלא כמו הוויאגרה, האבוקדו פעל גם על נשים. המדע המודרני, ככל שהתאמץ, נכשל בהוכחת התיאוריה האצטקית, אבל עובדה זו אינה גורעת מהאמונה בכוחו של האבוקדו כאפרודיזיאק.
שלא כמו העגבנייה, תפוח האדמה והפלפל, לאבוקדו לקח זמן רב עד שהחל להתחבב על תושבי העולם שאינם אינדיאנים. הראשונים שגילו את טעמו והתאהבו בו היו האמריקאים תושבי קליפורניה, לפני כ-150 שנה. בהשפעת המקסיקנים הם פיתחו דרכים רבות לאכילת אבוקדו ויצרו אלפי מתכוני סלטים, כריכים ורולים (בצק או עלים) על בסיס אבוקדו. שם גם גרמו להחדרת האבוקדו למטבח היפני, כחלק ממרכיבי סושי.
לאירופה הגיע האבוקדו רק לפני כ-100 שנים. האירופים אימצו את השימושים הטעימים בכריך, כסלט קר ולפעמים כמרק, אך ויתרו על כמה משימושי האבוקדו באמריקה - למשל בגלידה, או כמנה אחרונה מתוקה (אבוקדו מעורבב עם סוכר וחלב). גם אנחנו לא משתגעים על גלידת אבוקדו.
עץ האבוקדו פורח בחורף ומניב כחצי שנה מאוחר יותר. כך תכנן הטבע. האדם, כדרכו, התערב, פיתח זנים חדשים וטכניקות גידול ושימור, והתוצאה היא שהאבוקדו מצוי כל ימות השנה. בעולם קיימים כאלף זני אבוקדו. ההבדלים ביניהם הם בעיקר בגודל, בעובי הקליפה ובקצב ההבשלה. הטעמים של כל הזנים די דומים.
איך שלא יהיה, חשוב לזכור כי לאחר חיתוך וקילוף אבוקדו יש לטפטף על בשרו מעט מיץ לימון או ליים על מנת למנוע את השחרתו.
|
|
|
|
|
|
|
|
| פרסומות |
 |
|
|
|
|
|
