|
|
קטניות
עדשים
שם בלועזית: Lentil
הרבה שנים לפני שעֵשָׂו מכר את בכורתובנזיד עדשים גידלו העמים הקדמונים של המזרח התיכון שדות של עדשים. בחפירות בטורקיה נמצאו שרידי עדשים מ-5,000 שנה ויותר לפני הספירה. גם בקברות הפרעונים נמצאו עדשים "צעירות" שזמנן כ-2,500 שנה לפני הספירה. העדשה הכהה ביותר והקטנה ביותר נחשבת למלכת העדשים.
|
|
|
לעברים הקדמונים היוו העדשים בסיס חשוב, ולעתים בלעדי, למזון. ליוונים, ומאוחר יותר לרומאים, הן היוו, יחד עם האפונים, בסיס כמעט בלעדי לגסטרונומיה. המסורת מעניקה לעדשים סגולות של מזל טוב (אפילו יותר מהחמסה שלנו); ועד היום מקובל אצל הנוצרים לאכול עדשים ביום הראשון של השנה (אצלנו קוראים לו סילבסטר), לצורכי מזל וברכה, אך גם לטעם טוב. העדשים הן זירעוני אחד הצמחים העתיקים המוכרים לאדם.
הצמח הגיע לעולם התרבותי בדיוק כמו העם היהודי - ממערב אסיה ומאזור הים התיכון. לזירעונים הללו צורה עגולה-שמנמנה-פחוסה, צבעם נע בין צהוב לירוק, אדום-כתום, חום, ולבסוף כמעט שחור. גם טעמיהם אינם אחידים, ותלויים לא רק בצבע אלא גם ביחס הפוך לגודל. ככל שהעדשה קטנה יותר, כך היא גם טעימה יותר. העדשה הירוקה - הנפוצה ביותר וגם הגדולה בין חברותיה, באופן יחסי - תהיה נהדרת במרקים וכתוספת למנה עיקרית.
עדשה האדומה – הנפוצה ביותר באזורנו, במיוחד במצרים, נחשבת לפחות טובה. המוניטין השליליים דבקו בה, לדעתנו, שלא בצדק. יש לה אולי טעם פחות מודגש, עדין משהו, אבל עָרֵב מאוד. טעמיה מרטיטי חך והבישול מרכך אותה באופן מושלם. העדשים קיימות בשוק רק בצורתן היבשה. חשוב להקפיד שתהיינה טריות. שלא כמו את חברותיהן הקטניות, את העדשים אין צורך להשרות במים טרם הכנתן. הן מתרככות תוך בישול. זמן הבישול הוא פונקציה של טריוּת העדשים. ככל שהן יותר טריות כך מתקצר זמן בישולן.
|
|
 |
סוגים/טעמים |
|
|
|
|
|
| פרסומות |
 |
|
|
|
|
|
