|
|
ירקות
פלפל מתוק
ליודעי דבר אין טעם לגלות את אמריקה, אבל גם מי שאינו מצוי ברזי ההיסטוריה הגסטרונומית של העולם, יודע כי אלמלא התגלתה אמריקה, לא היו מגיעים לאירופה תפוחי האדמה, התירס, העגבנייה וסוגים רבים של שעועית. מאמריקה הגיע גם תרנגול ההודו. בלעדיו היו האירופים ממשיכים לזלול טווסים, שנוצותיהם נאות, אך טעמם מזכיר נעליים ישנות.
ולא רק מזון בסיסי הגיע. מי יודע לאן הייתה מתפתחת תעשיית העוגות, אלמלא הגיע מאמריקה גם הקקאו.
|
|
|
כל הדברים הללו גדולים ועצומים, אבל המהפכה הגדולה באמת הייתה מהפכת הטעם. שלוש היו מטרותיו של קולומבוס בצאתו מערבה לעבר הלא נודע - להביא לעמי הפרא האלמוניים את האמונה באל אחד, למצוא אוצרות וזהב ולהשיב לאירופה את תבליני הודו והמזרח, שערכם בעת ההיא היה יותר מזהב ואבנים טובות.
אבל הדבר היחיד שהצליח להביא בסופו של דבר הספן האיטלקי, שדמה במקצת למטרה לשמה נשלח, היה פרי קטן בגודל ועצום בטעם, שהילידים אותם פגש קראו לו "צ'ילי".
הצ'ילי הזה לא כל כך הצליח בהתחלה, כי הפורטוגזי וסקו דה גמא, שהקיף את כיף התקווה הטובה והגיע להודו, חזר משם עם מטען נאה של ציפורן, קינמון, פלפל שחור ואגוז מוסקט, שהעיבו ואפילו דחקו את הצ'ילי העלוב של קולומבוס.
היה זה רופא המשלחת השנייה של קולומבוס,דיאגו אלבארז צ'אנקה, שגילה לספנים את הטעם החריף של ה"צ'ילי".
מהפיכת הרופא האיטלקי
מעניין כי לפלפלון האדום היו המון אזכורים בספרות המדעית, אבל מטבחי אירופה המשיכו לחפש את הפלפל השחור היקר להחריד. עד שב- 1650, טען רופא חשוב מאוניברסיטת בולוניה, ויצ'נזו טאמארא, שהפלפלון האמריקאי יכול להחליף את החריפות של הפלפל השחור ההודי, ושאין בכך סכנה בריאותית. הוא גם הסביר כי את הפלפלון של קולומבוס אפשר לגדל בקלות בכל גינת ירק.
מכאן החל מצעד הניצחון של ה"צ'ילי" הממזרי. הוא ניצח בכל העולם הישן, כבש לחלוטין את איטליה, דרס את ספרד, נכנס לצרפת ואחר כך, לאגן הים התיכון, אירופה המזרחית ולבסוף סחף את כל ארצות אסיה עד לסין.
די למנות את מאות שמותיו באיטליה ולבחון את מה שעשה למטבח ההונגרי, למטבח ההודי, התאילנדי, הסיני ומי לא, כדי להבין את השוס האמיתי של קולומבוס.
הצעד הבא היה של האגרונומים, שפיתחו מהצ'ילי הקטן למעלה מ-2,000 זנים של פלפלי ענק בצבעים שונים.
בשנת 1773 הפלפל הגדול כבר מוזכר בספר בישול, ובפרסום קולינארי משנת 1847 הפלפל תופס כבר פרק שלם, ולראשונה מודפס מתכון של פלפלים ממולאים, שהיה נחשב מודרני גם אילו נכתב בימינו.
בשוק
לפלפל המודרני שפע גדלים, צורות, צבעים וגווני חריפות שונים.
ישנו הקטן הממזרי - הצ'ילי המקורי - או בגרסתו העכשווית: פלפלון שאטה. וישנו הפלפל החריף "הרגיל", שיכול להיות ירוק כהה או אדום (תלוי בזן ובמידת הבשלתו), שהוא בעצם צאצא ישיר של הצ'ילי.
ישנם הפלפלים הירקרקים בהירים, אלה בעלי הצורה המאורכת, שחביבים במיוחד במזרח אירופה ובדרום אמריקה. הם אינם חריפים כלל ויתאימו בעיקר למילוי - בשר, אורז או שניהם.
וישנם הבשרניים, שיכולים להיות ירוקים כהים, או אדומים בורדו או צהובים, שיתאימו בעיקר לסלט טרי.
במטבח
רוב המתכונים וגם החיך, דורשים פלפלים מקולפים. אין שום דרך לקלף פלפלים, אלא אם מטפלים בהם קודם. אפשר לטבול אותם לרגע במים רותחים ואז להוציא, לנגב ולקלוף את העטיפה השקופה.
הדרך החביבה עלינו היא אפייה: מניחים את הפלפלים בתבנית עטופה בנייר כסף. מכניסים התבנית לתנור חם (180 מעלות) לרבע שעה. במהלך האפייה הופכים את הפלפלים מדי פעם. מוציאים מהתנור, מניחים בקערה שאותה אוטמים בניילון נצמד. ממתינים שיתקררו, ואז זה כבר קלי קלות.
פטנט: אפשר להכניס את הפלפלים, לאחר האפייה, לשקית ניילון, שעושה את אותה העבודה כמו הקערה המכוסה.
הדרך השלישית היא חריכה. על אש כיריים או גריל חורכים את הפלפלים מכל עבר, וההמשך בקערה עם ניילון נצמד כמקודם.
|
|
 |
סוגים/טעמים |
|
|
|
|
|
| פרסומות |
 |
|
|
|
|
|
