אוכל נשמה

המונח "אוכל נשמה" נטבע בשנות השישים כחלק מהנסיון האפרו-אמריקני לשמר את המורשת האפריקנית של המולדת ממנה נעקרו. המאבק שנוהל באותן שנים על ידי התנועה האמריקאית לזכויות האזרח וגופים ליברליים נוספים הוביל לביטול הדרגתי, לפחות מבחינה חוקתית, של ההפרדה הגזעית שהיתה קיימת עד אז בארה"ב. זו היתה התקופה שבה הפך המונח "נשמה" למילת מפתח בז'רגון האפרו-אמריקני. דוברי המאבק השחור המהפכני טענו שבכור ההיתוך האמריקני, במקום ליצור זהות פלורליסטית מאוחדת אמיתית, נכפתה הזהות האירופאית-אמריקאית-לבנה על מיעוטים אתניים אחרים; כך תוייגו הערכים והסמלים של התרבות הלבנה כחיוביים, ואילו סמלי התרבות של קבוצות אחרות זכו לתדמית שלילית. הנשמה האמיתית, הליבה הרוחנית שהיתה הכרחית במשך מאות שנות סבל, מתגלה כשמקלפים את שכבות התרבות האמריקנית המערבית מהאדם השחור. המילה נשמה התייחסה לבני אדם, למוזיקה וגם למטבח, אבל סיפורו של אוכל הנשמה התחיל מאות שנים לפני כן.

סחר העבדים הטרנס- אטלנטי החל כבר במאה ה-15. מליונים מבני היבשת השחורה נחטפו מבתיהם וממשפחותיהם והועברו בתנאים איומים לעולם החדש כדי לשמש שם ככח עבודה זול. אניות העבדים הראשונות הגיעו למדינות אמריקה הצפונית במאה ה-17. העבדים האפריקנים הביאו אתם זרעי צמחי מאכל, כמו מלון, במיה ולוביה. פקעות, שורשים ועלים היו מאז ומתמיד חלק משמעותי בתפריטם של תושבי אפריקה, והדפוסים הישנים של תרבות הליקוט נשמרים עד היום במטבח הנשמה, שמתבסס עד היום על פירות וירקות טריים. אבל המטבח הזה נולד לא רק מהצמדות למזונות הישנים, אלא מהמפגש עם חומרי גלם חדשים ומהמצב החברתי והכלכלי שנכפה על העבדים. תפוחי האדמה, הבטטות, הדלעת והתירס – כולם בנים לאדמת העולם החדש שהאירופאים התייחסו אליהם תחילה בבוז – אומצו על ידי העבדים, כמו גם ירקות כמו כרוב או לפת, שהגיעו לאמריקה מאירופה. השימוש בחלקים הזולים של בשר חיות, בעיקר חזיר, נבע מהעובדה שאלה היו החלקים שהותיר האדון לעבדים. מי שאין לו מתרגל לנצל כל חלק בבשר החיות. כך הפכו תבשילים של רגלים, זנב, אזניים, לחי ומעיים למזונם העיקרי של העבדים, מגמה שזכתה לעידוד בעלי האחוזות, מכיוון שמדובר בחלקים רווי שומן שסיפקו אנרגיה לעבודה. מטבח הנשמה, שיש בו מתכונים רבים של תבשילי ירקות או דגנים זולים עם מעט שומן חזיר, הוא מטבח עניים קלאסי של שאריות, בגלל הדפוסים מהמולדת הישנה הדלה במשאבים, וגם בגלל המעמד שנכפה על העבדים בידי בעלי השררה.

מתכוני המטבח האפרו-אמריקני הועברו במשך שנים מאם לבת בעל פה. מכיוון שהעבדים היו אנאלפביתים, ידיעת קורא וכתוב לא הותרה, הועברה המורשת מדור לדור באופן אוראלי. ספרי הבישול הראשונים הופיעו רק במאה ה-19 לאחר ביטול העבדות. למטבח האפרו-אמריקני היתה השפעה גדולה במיוחד במדינות הדרום, החגורה הדרומית השחורה שבה היתה העבדות מבוססת היטב, גם בגלל שבבתי הלבנים בישלו לעיתים קרובות מבשלות ממוצא אפרו-אמריקני. ארוחת הבוקר הדרומית הדשנה – רקיקים עם דבשה, עוף מטוגן, צלעות חזיר וביצים עם בייקון, האם או סטייק, היא שריד לימים בהם היתה ארוחת הבוקר הארוחה הראשית של העבדים, שנזקקו לכל טיפת כח ליום העבודה המפרך והארוך.

נשמה או לא, בשנים האחרונות זכה המטבח הזה לקיתונות של ביקורת בגלל היותו רווי שומן. הקונספט של "גדול הוא יפה" – גוף גדול לאשה האפריקנית מסמל בריאות ושגשוג – שאפשר להבין אותו בנקל לנוכח הנסיבות ההיסטוריות, הופך פופולרי פחות ופחות בארה"ב, שנאבקת בעשורים האחרונים בבעייה של השמנת יתר.