סמואל דה שמפליין, יורד ים צרפתי וגיאוגרף בשירותו של המלך הנרי הרביעי, מייסד מושבת קוויבק בצרפת החדשה, היה האירופאי הראשון שהזכיר את הפקעת ב- 1605. המתיישבים הצרפתים ניסו כמיטב יכולתם להסתמך על פרודוקטים מוכרים שהביאה ספינת האספקה מהמולדת, אבל בחורפים הקשים נאלצו להכניס לתפריט גם עופות ציד, עשבים ופקעות אכילות מתפריט האינדיאנים המקומיים. דה שמפליין, רודף תענוגות שידע להעריך את החיים הטובים, הוא שתרם לבלבול האטימולוגי כשהכריז שטעמה של הפקעת מזכיר את זה של הארטישוק. הירושלמיות הגיעה כנראה מעיוות של המלה ג'ירסול, שמה האיטלקי של החמנית שמשמעה "פונה אל השמש".
הבולבוס האקזוטי הובא לצרפת ב – 1613 והתקבל מייד בהתלהבות גורפת. הטעם המסקרן, המתקתק קמעה, והקישור עם הארטישוק המעודן, סימנו אותו כמאכל הראוי לשולחן האצולה. אבל הטרנד של הארטישוק הירושלמי באירופה של המאה ה – 17 היה קצר מאד. האינולין, פחמימת פרוקטוז שמעניקה לו את הטעם המתקתק הטוב אבל קשה קצת לעיכול, סיבך אותו בהשמצות פרועות שקבעו בפסקנות שהוא יאה למאכל חזירים ולא למאכל אדם. צורות הפקעות המחוטטות, המזכירות את האצבעות המעוותות של חולי הצרעת, החשידו אותו כגורם למחלה שהילכה אימים על אנשי התקופה וחתמו את הגולל על ראשו הקטן והמסכן.
צחוק הגורל הוא שתפוח האדמה, שהגיע לאירופה מדרום אמריקה חמישים שנה מוקדם יותר, זכה בתחילה ליחס חשדני ולהתעלמות מוחלטת. יחלפו מאות שנים, שורה של צווים מלכותיים שיכפו את עיבודו, וקתרינה הגדולה אחת שנאלצה לתת דוגמה אישית כדי לשכנע את אנשי החצר לטעום את הפקעת הזרה, עד שיגיע תפוח האדמה למעמדו הבלתי ניתן לערעור. הארטישוק הירושלמי מעולם לא התאושש לחלוטין מההשפלה.
|
הוסף תגובה