הרעב: תור הזהב

קרנבל, תפוח-כרס ומזוגג-מבט, רכוב בפישוק רגליים על חבית שיכר, מאזן פשטידת עופות-ציד על ראשו ומחזיק בידו שיפוד ראש חזרזיר, תרנגולות צלויות ונקניקיות. מאחוריו עוסקת אשה זקנה בהכנת בלילת הפנקייקס, מאכל תאווה נפוץ בזלילה משולחת הרסן שלפני הצום וקליפות ביצים מושלכות למרגלותיה. תענית, יריבו המצומק של הקרנבל,­ "בלען אדיר של אפונים אפורים מזוקן", כדברי רבלה ­ מובל על ידי אנשי כמורה על במה מרוצפת כיכרות לחם ומוקפת בקונכיות צדפות ריקות, נושא בידו את רומח הנס של זוללי הדגים. הציור הזה, שצייר פיטר ברויגל ב‑1559, הוא גרסה מדומה ומוקצנת של קרבות נלעגים שאמנם התרחשו בימי הביניים המאוחרים בתקופת הקרנבל, בימים שקדמו לתענית הגדולה שלפני הפסחא. נושאו הוא הדילמה האנושית הנצחית ­ סגפנות מול נהנתנות, נזיריות מטהרת גוף ונשמה אל מול ההתמכרות האסקפיסטית לתענוגות.

ברוב הדתות הגדולות דרים הצום והמשתה זה לצד זה, מעשה איזון עדין שנועד לרצות את האל ובעיקר את מאמיניו האנושיים. תענית יום כיפור מסתיימת בארוחה, צום הרמדאן נקטע מדי ערב בכירה מפוארת ומגיע אל סופו בשלושה ימי אכילה מרובה. אבל נדמה שאין תקופה דתית שהציבה מול בני דורה את הצורך להתמודד מול השאלה הזאת באופן יומיומי כמו אירופה הקתולית של ימי הביניים. במובן גלוי היו ימי הביניים מעשה פסיפס מורכב של שתי הגחמות האנושיות המנוגדות האלו. לוח השנה היה משובץ לסירוגין בימי תענית וחג, ואין אחד בלא האחר. בכל שבוע היו שלושה ימי צום קבועים: יום שישי, לזכר הצליבה, יום רביעי, היום בו קיבל יהודה איש קריות את הכסף בתמורה לבגידתו, ויום שבת, יומה של מרים וסמל לבתוליותה הטהורה. לאלה נוספו עשרות ימי חג ואבל ­ מטעמים ציבוריים או פרטיים, ממניעים דתיים או חילוניים ­ שהחשובים שבהם היו ימי הצום שקדמו לחג המולד, ה"אדבנט", והצום הגדול שלפני הפסחא, ה"לנט", או התענית הגדולה.

דפוסי צום הלנט, לזכר 40 ימי הצום של ישו במדבר, התקבעו במאות הרביעית והחמישית. הצום לא דרש התנזרות מוחלטת ממאכל וממשקה, כמו ביהדות, אלא הימנעות מחומרי גלם מסוימים וצמצום מספר הארוחות לארוחה אחת ביום, שנדדה במהלך המאות מארוחת צהריים לערב. הראשון לרדת מן התפריט היה הבשר, נוטף המיצים ומעורר התאוות, ואחריו כל המוצרים שמקורם בחי ­ ביצים, חלב, חמאה וגבינות. בתקופת הצום נדרשו בני האדם להרהר בחטאיהם, והראשון בחטאים היה זה הקדמון, חטאו של אדם הראשון. כשגילה האל את הפרת הסדר של אדם וחווה, קילל את האדמה ואת יצוריה ודן את האדם לאכול את עשב השדה. כדי לחקוק את חטאו של אדם בלב החוזרים בתשובה אסרו אפוא אבות הכנסייה בתקופת זו על

אכילת יצורים שגדלים על האדמה. הדגים הצליחו לחמוק משום שהם חיים במים, אלמנט מזכך ומטהר הממרק את חטאי האדם בהטבלה. יתרה מזו, לפי מיטב עקרונות הרפואה היוונית נחשבו הדגים ליצורים קרים ונטולי מיניות, בעלי ליחה מדכאת תשוקות והולמת ימים קודרים.

תזונת הצום הנוצרי נחשבת לאחד המקורות החשובים ביותר של הצמחונות המערבית המודרנית, שבתחילה התירה אכילת דגים. במאות ה‑17 וה‑18 נהפכה הצמחונות לרעיון חשוב בצרפת ובמדינות קתוליות אחרות, הרבה בזכות אנשים שבחרו בה בתחילה בשם שמים, או נשענו על הדוגמות שהוצבו במסדרים הדתיים. ההבדל המרכזי היה שלראשונה נטען שהצמחונות בריאה לגוף האדם. ספרים שהתפרסמו באותה תקופה הבטיחו לקוראים לא רק שמירה על עקרונות המוסר הנוצריים אלא גם בריאות טובה. רק במאה ה‑19, כשנטבע המונח "צמחונות", הפכה גם שאלת יחסו של האדם אל הטבע ואל בעלי החייים לסוגיה מרכזית בדיון.

כך אירע שמתוך 365 ימים בשנה נאלצו רוב בני האדם לצום ­ כלומר לאכול דגים ולהסתפק במועט ­ קרוב ל‑215 ימים. כמו תמיד היו גם מי שהקצינו את התורה והקפידו על התפריט הדל כל השנה. בתוכם היה גם מי שהפסיק לאכול כליל. אלה נרדפו עד שהוקעו ככופרים, או, לחלופין, זכו למעמד של קדושים. קחו למשל את לידווינה מהעיר שידם שבהולנד. לא בכדי גנבה לידווינה זו את לבה של חוקרת ימי הביניים הנודעת פרופ' קרולין ווקר בינום. לידווינה החלה את הדיאטה הקדושה הרצופה שלה באכילת פיסה זעירה של תפוח מדי יום; פת לחם טבולה ביין מתובל גרמה לה כאבים עזים מדי. אחר כך הצטמצמה לנגיסה מתמר יבש, משם עברה ללחם הקודש, גופו של המושיע, ואז חדלה מצריכת מזון גשמי לגמרי, למשך שארית חייה. כשהחלו אבריה להתפורר ולהדיף ריחות מתוקים ובראשה החלו לבעבע חזיונות על מרים המוקפת בבתולות חלוצות שדיים זבי חלב, היא הוכרזה כקדושה.

הימים והשעות שלפני תחילת צום הלנט הוקדשו לזלילה וסביאה מרובה לא רק כדי לאצור בזיכרון את הטעמים במהלך שישה שבועות ארוכים של תפריט חדגוני ומשעמם, אלא גם כי צריך היה לגמור את הבשר הטרי, החלב והביצים אם לא רצו להשליכם לפח. כך, מתארת ברידג'ט אן הניש בספר הנפלא "Fast and feast", נולדו הקרנבל, חגם של הקרניבורים, וחגיגות המרדי גרא המפורסמות. במשך שלושה ימים שקדו סועדים, טבחים ועקרות בית על חיסול תכולת המזווה באופן מרהיב: נתחי בשר עצומים שופדו על מוטות ברזל, אלפי ביצים החליקו לגרון בצורה של חביתיות זהובות מטוגנות בהררים של חמאה, קרי פנקייקס, ושל "פן פרדו", או "לחם אבוד", שהוכן מפרוסות לחם מסוכרות ומטוגנות שהושרו ביין ומי ורדים ונטבלו בבלילת ביצים טרופות.

הפריצות המינית וההפקרות שאיפיינו את הקרנבל- ­ אכול ושתה כי מחר נמות, או לפחות נתפגר משעמום- ­ הפכה את הרחובות למקום מסוכן ואת הקרנבל למוסד ידוע לשמצה. אבל שישה השבועות הארוכים מנשוא של הלנט לא היו טובים יותר. בטן צבה מרעב ויותר מדי דגים מלוחים הם לא ערובה לשמירה על הסדר הציבורי. מה עוד שאכילת דגים מלוחים גורמת לצמא, והלא "דגים לא אוהבים יובש" כפי שאמר כבר טרימלכיו. הצמא עודד שתייה מרובה ­ הגבלה על צריכת האלכוהול נמנעה הכנסייה, בחוכמתה, מלהטיל ­ והפך את הלנט לכר נרחב להתקפי זעם ואלימות. מי שסבל יותר מכל היו כמובן בני המעמדות הנמוכים. האצילים והנזירים סעדו את לבם מעל שולחנות עמוסים בדגי ים ונהרות טריים ­ מאודים, צלויים, מטוגנים ומתובלים בפירות יבשים מן המזרח ובמיני תבלינים יקרים כמו ג'ינג'ר וקינמון ­ כל זאת בליווי יינות מובחרים. טבחי המוסדות האלה התחרו ביניהם על המצאת תחליפים יצירתיים לחומרי הגלם החסרים והשתמשו בחלב שקדים כדי להסמיך רטבים או כדי ליצור מנות מהוללות כמו "הביצה המחופשת" ­ מחית שקדים שנצבעה בלבן ובצהוב הזעפרן, הוחבאה בקליפות ביצים והוטמנה ברמץ הבוער כדי להיות מוגשת כביצה קשה. רוב בני האדם, לעומת זאת, הסתפקו בלחם צר וירקות, ובמקרה הטוב בדגים מומלחים ומיובשים. לא פלא שההרינג האדום, הזול והנפוץ, הפך להיות שנוא נפשם של הבריות. אחרי שבועיים של צום נאלצו אלה להסתיר את טעמו בעזרת אמצעים כמו חרדל חריף במיוחד. כשהגיעה הרפורמציה היא כמעט מוטטה את תעשיית הדיג של אנגליה ומדינות נוספות. הפרוטסטנטים, שהתייחסו לתזונת הלנט כאל מעשה עוועים שטני שהושפע מרעיונות יווניים ומזרחיים על הדואליות של הגוף והנשמה, ביטלו את הלכותיו, והמלכה אליזבת נאלצה להוציא צווים מיוחדים שיכריחו את האומה לאכול דגים.

פן פרדו בנוסח ימי הביניים

המרכיבים:

12 פרוסות לחם לבן יבש

10 ביצים

2 חלמוני ביצה

1 כף סוכר

6 כפות מי ורדים (לא תמצית ורדים!)

10 חוטי זעפרן

חמאה מזוקקת או שמן צמחי לטיגון

להגשה: אבקת סוכר

אופן ההכנה:

1. כותשים את הזעפרן בעלי ומכתש ומעבירים את האבקה שנוצרה לכוס קטנה. מוסיפים לכוס את מי הורדים ומערבבים היטב להמסת הזעפרן. מניחים בצד למשך כמה דקות.

2. מסירים את הקרומים מהלחם וקולים קלות את הפרוסות מבלי שישחימו.

3. מניחים ביצים וחלמונים בקערה, מוסיפים 3 כפות מתערובת מי הורדים והזעפרן וטורפים היטב. יוצקים את הבלילה שנוצרה לתוך תבנית רחבה שיכולה להכיל את כל הפרוסות אחת ליד השנייה. מסדרים את פרוסות הלחם בתבנית ומשכשכים אותן כך שיספגו את הבלילה. הופכים מדי פעם. שורים כך את הפרוסות כ-10 דקות או עד שהן ספוגות היטב אך לא מתפוררות.

4. מחממים מחבת עם חמאה מזוקקת או שמן ומטגנים את פרוסות הלחם בכמה מחזורים, משני הצדדים, עד שהן שחומות.

5. מסדרים את הפרוסות בצלחת הגשה, מטפטפים עליהן את שארית תערובב מי הורדים והזעפרן, מאבקים במעט אבקת סוכר ומגישים מיד.