ארבע תמונות איסלנדיות

מכל הארצות כולן אין עוד ארץ כמו איסלנד, שהטבע נוכח בה בשפע של צבעים חדים וצורות  משונות: לועים געשיים ופסגות בזלת; שדות לבה אדומים; כיפות קרח צחורות המשתפלות אל ים כחול; רסיסי קרחונים יהלומיים מתנוצצים על חופי שחורים; סלעים רותחים שחושפים את גיהנום שאול האדמה;  ואחו ירוק בשרני, שהצמיח גם הוביטים, גמדים, טרולים ושאר יצורי פנטזיה מכושפים. ואין עוד הרבה מקומות שאנשים חיים בהם גם היום בבדידות מזהרת, בחוות קטנות ומרוחקות מכל מרכז עירוני, שהפכו בחלקן למוזיאונים משונים עד מאד.

לוויתנים

ברוח הצפונית הקרה מתבדר דגל כחול ועליו הכיתוב "צפייה בלוויתנים". ממולו, על המזח הציורי של כפר הדייגים הוסאוויק, מתנוסס דגל צהוב ומתריס בז´רגון אבו-גושי מוכר: "צפייה בלוויתנים המקורי". הפמפלטים של שני הצדדים הניצים מבטיחים יורדי ים מנוסים שאין כמותם לרדת לנפש הלוויתן ולחזות את מסלולו. היה גם מי שהזהיר, למוד נסיונות מרים של זנבות לוויתנים אדישים ומזרקות מים מרוחקות באופק, שמבחינה סטטיסטית הסיכוי לראות לוויתנים מפוקפק למדי. אבל אנחנו אטמנו אוזנינו לדברי ההבל של הציניקנים. הרי רק אתמול עקבנו אחרי מעלליו של כלב ים. אמיתי! בטבע!.

 את האופטימיות חולקים כל הנוסעים הנאבקים על מקום בחרטום הספינה, כארבעים במספר. באישוני כולם מרקדים לוויתני אורקה צחקניים, וניבים של לוויתני חד-שן, זוקפי איברים ומביאי מזל, מלווים את הספינה כעדר של חדי-קרן אצילים."לוק אראונד פור ביג ספלשס" מחננת בקולה המדריכה הניצבת בראש התורן, והקהל הקטן נענה בשקיקה, שולף משקפות ומצלמות טלסקופיות, ומרומם כל כנף ברווז תועה למעלת סנפיר כריש.

חצי שעה של הפלגה חולפת בנעימים. שעה עוברת, וסימני דאגה קלים נחרשים במצחם של הצופים. שעה וחצי עמוק לתוך לב ים, ואין אפילו קצה זנבו של לוויתן באופק הכחול. את אווירת העליצות על הסיפון מתחילה להחליף דומיית נכאים, וטלטולי הספינה, המתנודדת על קצף הגלים, הולכים וגוברים. "וונדרפול. וונדרפול ג´רני" מנסה היווני, פקח דובים בשמורות הטבע של יוון, לעודד את הנוסעים ולתמוך באשתו הצעירה ירוקת הפנים. אבל מעל הספינה החל להנשא ריחו המבאיש של הכישלון. אבל לא איש כקפטיין האיסלנדי הצעיר, ששלושה סרטים נאים מעטרים את כותפותיו, מוותר. ככל שהים מסביב נדמה שומם ונטוש יותר גוברת נחישותו, והספינה מזנקת כחץ שלוח אל המעמקים, מותירה את החוף הרחק מאחור. היווניה נכנעת לזעמו הגובר של פוסידון-אגיר ומקיאה את נשמתה על סיפון העץ. רק ארבע שעות לאחר תחילת ההפלגה נכנע גם הקפטיין הנמרץ ומשחרר את האסורים. "סורי, דיס איז נייצ´ר" מלמלה המדריכה לעבר היוצאים בצעד כושל מהספינה ומבטיחה לכל המעוניינים כרטיס חינם להפלגה של שלוש. יאללה, יאללה.

הפין של דני דין

עד לפני עשרים שנה אסור היה למכור בירה באיסלנד. צעד פיקוח נבון למדי מצד ממשלה החוששת שאזרחיה יתקפו בטירוף האלכוהול השמור רק לתושבים הצפוניים של העולם. המוזיאון הפאלולוגי האיסלנדי, למשל, הוא דוגמא מצוינת למה עלול לקרות למוחו של אדם הנעול בביתו במשך שישה חודשים של חורף חשוך ומקפיא: סיגרודור הג´ארטאסון אוסף אברי מין זכריים. זה התחיל בשנות השבעים עם פין של פר שנכרת ושומר בפורמלין, היום מכיל האוסף למעלה ממאתים מוצגים -  ביניהם אברי מין של לוויתנים, דובי קוטב, דולפינים ושועלים ארקטיים – שורות של צנצנות ופוחלצים, כולם מדיפי ארומה עבשה של מוזיאונים לטבע מיושנים וניחוח קל של זירמת קולנועים אירוטיים מפוקפקים. יש גם אשכים קמוטים ומצומצקים של הומו ספיאנס, אבל למרות הבטחות פוסט מורטם של ארבעה תורמים, דוגמא אנושית מלאה עדיין אינה בנמצא. "מאמי, אני לא רוצה לתרום את הפין שלי" לחש בן חמש מבועת לאמו בעת שעמדו מול תמונתו של "אלמו", כלי זינו של אחד התורמים בפונציה, עדיין מחובר לגופו של התורם. אחותו הפעוטה היתה טרודה באותו רגע בהבנת פשר צנצנת הזכוכית הריקה והמקוטלגת בקפידה. "זה הפין של האדם הבלתי נראה, חמודה" ציינה האם בהיגיון ברזל והמשיכה למדוד בעיניה את A-18, איברו הזקור שלא כדרך הטבע של לוויתן כחול.     

הקצפת של הקרחון

מדינה שמרבית שטחה מורכב מהרי געש, שדות לבה וקרחונים היא לא בדיוק מעצמה חקלאית. מרבית הפירות והירקות מיובאים מחוץ למדינה, מלפפונים כמושים וקמחיים למשל, והחורף הארוך והקשה הכתיב מסורת של ייבוש, כבישה ועישון. מי שאוהב דגים מיובשים צמיגיים על עורם הגיע לוולהלה של הז´אנר, מי שמעדיף את הדגים ופירות הים שלו טריים ישתאה מאיכותם של חומרי הגלם המקומיים, אבל לעיתים תכופות גם מאוזלת ידם של הטבחים. בכל איסלנד כולה, דרך אגב, אין אפילו שוק אחד ויחיד, לתדהמתם של ילידי הים התיכון. אפילו לא שוק דגים שיציג לראווה את הלנגוסטינים המופלאים של האוקיינוס האטלנטי, את בשרם האפרסקי הענוג של דגי הסלמון והטרוטה מהנהרות המרובים, או את שאר המתנות שהעניק הים ליושבי האי. בקיצור, לא על אמנות המטבח יצאה תהילתה של איסלנד בעולם, למרות שורה של שפים צעירים ומעניינים שבשנים האחרונות מחוללים פה מהפיכה קולינרית.

כך אירע שכשירדנו ממסע באופנועי שלג מפסגתו של הקרחון לא ציפינו לגדולות ונצורות גם מארוחת הערב הקרובה. מלון רגנה, אואזיס צפוני של חדרי עץ ואמבטיות חמות המשקיפות אל שפת הנהר, דווקא הצליח להפתיע לטובה. אל השולחן, לצד מלח הים מווילס והמלח הורוד מהוואי, מוגש מרק לובסטר מצוין, משעשעי חיך מעודנים וסלסילה של לחמי שאור נפלאים. בכלל, האיסלנדים הם אופים מחוננים, ולא רק באזור אגם מיטייוון, שם מייצרים התושבים לחם שיפון שחור, צפוף וכבד – עשיר ורטוב כמו עוגה -  הנאפה במשך 24 שעות בקרקע הרותחת של המעיינות הוולקניים החמים.

התפריט מציג ללא כחל ושרק ובגאווה מרובה את תמונות בעלי החיים – מהים, היבשה או האוויר - לצד תיאורי המנות המוכנות מבשרן. מנת ה-name of the game אמנם לא כוללת  רק בשר ציד, אבל יש בה ארבעה סוגי קרפצ´ו בשר, כבושים בשמן הדרים עדין,  להרפתקנים: קרפצ´יו אדום שני של בשר לוויתן נא, אירוע שנויה במחלוקת למי שטרם זכה להגיע לארוחה המובטחת בגן עדן; קרפצ´יו אייל הצפון, שמככב ארוך קרניים לא רק בתמונות, אלא גם במנה נהדרת של פילה ורדרד על מצע של רושטי ופטריות; וקרפצ´יו של עופות ציד. הפאפין, או תוכי הים האטלנטי, הוא כמעט הציפור הלאומית של איסלנד. מכל גלויה ניבט מקורה הכתום השמנמן של הציפור החמודה הזו, מכל חנות מזכרות ניבטות בובות פרווה שעירות בדמותה. זה לא מונע מהאיסלנדים, בניגוד לדוגמא ליחס המלכותי לו זוכה הדוכיפת, לטפס אל הצוקים כדי לחמוס את ביצי הפאפין למאכל, או לחזור מהציד כשלהקת פאפינים קטנה משתלשלת מכתפם. את החזה הזעיר והאדום של הפאפין, או את הבשר הכהה של האוריה השחורה, עוד ציפור ים פופולרית בקרב צפרים וזללנים כאחד, מעשנים או כובשים עם עשבי תיבול או פירות יער. דווקא טעים, בניגוד לחוות דעתו של פיטר לנד סימונס, בן המאה ה-19 ומחבר התנ"ך העולמי של הסטיות הקולינריות - "המוזרויות של מזון: או, המעדנים והמטעמים של עמים שונים שמקורם בממלכת החי", שהפגין זלזול מה כלפי מזונם של תושבי האזורים הארקטיים. ויש בה במנה הזו גם פרוסות דקיקות מעושנות של ירך טלה. אבל הכבשים האיסלנדיות ראויות לסאגה מפוארת משל עצמן. בכל פעם שענן של ערפל יורד על הכביש, ומשני צדי הדרך ניבטות רק שקערוריות קרח קפוא, הדרך היחידה לצאת מהמבוך היא לעקוב אחרי התחת השמן והצמרירי של הכבשים האלה, שבעונת הקיץ רועות במוניהן בהרים ובאחו הירוק הבשרני שמצמחת איסלנד לחודשים ספורים. באביב ובקיץ הם ניזונות ממרעה טבעי באחת הפאונות הנקייות והבתוליות בעולם, בחורף הן מכונסות לדיר וניזונות ממספוא דשן, אחד הגידולים החקלאיים הבודדים של חוואי איסלנד, וכל עשב תיבול, פרח או ציץ ירוק ניכר בבשרן העסיסי, אם אמו של המושג "אורגני".  הגירסה המעושנת מכוונת פחות לטעמנו, אבל הפילה, על מצע של מחית אפונה ירוקה, טימין וקונפי שום, או צלעות הטלה בזיגוג האוכמניות חלקו להן כבוד ראוי.    

הכרישים

הגברת הילדיברנדור מעולם לא שמעה על פיטר לנד סימונס, אבל שום רכיכה אנגלית טרחנית לא תשכנע אותה שבשר כריש שתסס במשך שישה חודשים זה רע. חיים שלמים לצד דייגי הכרישים האיסלנדים לא הצליחו לכבות את הניצוץ הנדלק בעיניים כשהיא אוכלת את בשר הכריש הרקוב, א-לה נטורל או על פרוסת לחם מרוחה בשכבת חמאה עבה, ומעבירה לשון תאוותנית על השפתיים.

את כריש גרינלנד, החי במעמקים הקפואים של האוקיינוס האלטלנטי, צדים באיסלנד כבר החל מהמאה ה-14. במאה ה-19, בזכות השמן שהופק מכבד הכריש ושימש לתאורת הרחוב של הערים האירופאיות, היה הכריש הדג המרכזי בתעשיית הדייג של האי המרוחק. בעונת הקיץ יצאו הגברים לים, בסירת עץ קטנטנה, כזו שמעמידה את סירת הצפייה הלוויתנים באור של טיטניק, שישה אנשים בלבד בסירה, עם צלצלים שעליהם פתיונות של בשר סוסים. מכיוון שבשרו של כריש גרינלנד רעיל כשהוא טרי, התפתחה באי המסורת הבאה: חותכים את הבשר, יחד עם העור השחור העבה, לנתחים גדולים של חמישה קילוגרם האחד, מניחים במקום קר במיוחד למשך ארבעה שבועות ואז תולים לייבוש מתחת לבית, או טומנים באדמה הקפואה למשך שישה חודשים. הטעם והארומה, בדומה לגבינה בשלה מסריחה, חזקים וחריפים מאד, קוביית כריש קטנטונת מסוגלת לגרום לאדם בוגר להזיל דמעות כמו ילדה. רק לא לירוק את המאכל הלאומי ליד הגברת הילדיברנדור. החווה הזו היא אחת החוות הבודדות, והמפורסמת שבהן,  הממשיכות לשמר את המסורת הנעלמת של בשר הכביש המשומר, גם אם היום מגיע בשר הכרישים מדייג הרשתות של הספינות הגדולות. בחווה גם מוזיאון קטן המציג את תולדות צייד הכרישים ואת החיים בחוות האיסלנדיות של פעם.