תשתו משהו
נכתב על ידי: רונית ורד
עודכן ב: 29/08/08
| צפו בפוסט: 60
|
שני ספרים חדשים הצטרפו למדף הדל של ספרים בעברית בנושא היסטוריה קולינרית. על ההיסטוריה של קפה ושל יין, ועל משקאות המטשטשים ומעוררים את התודעה.
|
הצרפתים הראשונים שטעמו קפה, לפני שהפכה פריז לבירת בתי הקפה של העולם, לא התרשמו לטובה מטעמו של הנוזל המר. "יש שני דברים שצרפתי לעולם לא יבלע" כתבה מאדאם דה סווינייה בשנות השבעים של המאה ה-17 "קפה, ואת השירה של ראסין". אבל גם הסלידה של החיך האצילי המעודן לא יכלה לעמוד מול סגולה ייחודית, או במילותיו של חוקר קפה בן התקופה - יכולתו של הקפה "לשחרר גזים ולפתוח כל חסימה". עצירות היתה גם אז אחת הקללות הגדולות ביותר שיכלו ליפול על ראשו של כל אדם. וולטיר הקדיש לנושא פרק שלם במילון הפילוסופי שלו, ולואי ה-14 סבל מבעיות עיכול כה קשות עד שנאלץ להסב את כסא האוכל שלו לאסלה, כדי שלא תוחמץ חלילה הזדמנות נאותה, ולמנות מקרב הפמלייה שלו נושא כלים מיוחד, חמוש בכדורי צמר גפן ובמגש כסף, שטיפל בתוצרת המלכותית.
ומלך השמש לא ניצב לבדו בחזית האחורית. ב-1789 ישב המרקיז דה סאד - נפוח, שמן וסובל ממיחושי קיבה קשים - בכלא הבסטיליה. אחרי 12 שנים בכלא, הרחק מהדילדואים העצומים, השוקולד וספלי הקפה שנמנעו ממנו, היתה מערכת העיכול שלו פקוקה כמו בקבוק של דום פריניון. בצר לו אחז בצינור ששימש לריקון סיר הלילה שלו לתעלת הביוב, ובהשתמשו בו כברמקול התחיל צורח דרך חלון תאו שהממשל משסף את גרונות האסירים בכלא. עשרה ימים לאחר מכן הסתערו ההמונים על הבסטיליה.
לא בטוח שאפשר, כמו סטיוארט לי אלן מחבר "ספלו של השטן", למתוח קו ישיר בין העצירות של המרקיז דה סאד לאחד האירועים המכוננים של המהפכה הצרפתית. להיסטוריה קולינרית, שהיא אנקדוטלית מעצם מהותה, יש נטייה לקרוץ לציבור הרחב עם מה שמכונה בקרב החוקרים המלומדים "המיתוס של המקור" – הצמדת ממציאים משוערים ודמויות היסטוריות קיימות לחומרי גלם ולמנות מפורסמות. אבל אם מתייחסים לאנדוקטות האלה בזהירות הנדרשת, הרי שהז'אנר הפופולרי והנפוץ הזה, של ספרי מסע היוצאים בעקבות סיפורם הגיאוגרפי, ההיסטורי והתרבותי של חומרי הגלם של המטבח, מספק חווית קריאה מענגת במיוחד.
ב-2002 פרסם סטיוארט לי אלן את הספר "In the devil's garden", מסע דילוגים פרוע ומצחיק, מלא בנוכחותו של השטן שמרחף מעל, לאורך ההיסטוריה של מזונות אסורים. הספר בנוי משבעה פרקים, בעקבות שבעת חטאי המוות לפני שעודכנו לאחרונה על ידי הכנסייה הקתולית, ומציע פרטי טריוויה חשובים להפליא כמו למה נחשב בשר הארנבת למאכל היאה להומוסקסואלים, או נסיבות התגלגלותו של התפוח לסיפור הפרי האסור.
אני הייתי בוחרת לתרגם דווקא את הספר הזה, אבל הפריחה הישראלית בתחום הקפה, ואולי גם המבנה המאד נוצרי-מערבי של הספר השני, הובילו לתרגומו ולהוצאתו לאור של ספרו הראשון של אלן, שיצא במקור ב-1999.
"היסטוריה של העולם על פי קפה", או "הקפה ככוח המניע את ההיסטוריה" בגירסה העברית, מכריזה כותרת המשנה של הספר, אבל "העולם על פי אלן" היא כותרת הולמת יותר. "האנטר ס. תומפסון של הקפה", קרא אחד המבקרים למחבר ולמסע הגונזו חוצה היבשות בעקבות פולי הקפה. לי אלן, במיטב המסורת של ספרי מסע, הוא נוסע סקרן, הדיוט ולפעמים גם ממש אדיוט, עם חוש הומור בריא לאבסורד הקומי של הקיום, שחלקו הולך לאיבוד בתרגום העברי. הנוסע המתמיד מסתבך בהרפתקאות מפוקפקות של מכירת מיניאטוריות הודיות מזוייפות, נתקע בלב ים למשך חודשים ארוכים ונאלץ לעבוד כשוטף כלים באמצע המסע.
באתיופיה, מולדת הקפה, הוא מבקר בביתו של ארתור רמבו שסחר בפולי קפה בהרר, העיר האגדית שהיתה סגורה לזרים במשך מאות שנים; משם הוא מפליג למרכז הסחר הקדום בקפה, נמל אל-מכה, או מוקה, בתימן; משוטט בארמונות הסולטנים באיסטנבול, בהם ערפו השליטים ראשי יושבי בתי קפה שנהנו משיח מפוכח מדי לטעמם; מציק לנזירים קפוצ'ינים בוינה; מבקר באחוזות העבדים של מטעי הקפה בעולם החדש; ולאורך כביש 66 האמריקאי הוא מתרכז במציאת ספל הקפה האמריקאי הגרוע הטוב ביותר, משימה שרק רומנטיקן שוטה אמיתי יכול להטיל את עצמו אליה במלוא הרצינות.
ספלו של השטן, סטיוארט לי אלן, כנרת זמורה-ביתן, תרגום- רותי ונעם אור
שני בניה של משפחת האצולה האנגלית פרי, האחד בן שמונה שנים והשני בן אחת עשרה שנים, צרכו בארוחת הבוקר 4.2 ליטר בירה, לחם נוזל בעיני בני התקופה, לגולגולת זעירה; לכל אחד מנזירי בטל הוקצבו 16 ליטר יין ליום; ומשפחה יהודית שחיה באזור דורטמונד במאה ה-15 שתתה כארבעה ליטר יין ליום. בימי הביניים, טרם הופעתם של משקאות כמו קפה, תה או קולה, ומכיוון שמים נחשבו למשקה היאה בעיקר לבהמות, היו היין והבירה חלק משמעותי מהתפריט היומי. מכיוון שמאכלי התקופה היו מתובלים מאד, שפע של תבלינים להסתיר את טעמם הפגום של חומרי הגלם או עודף מלח כאמצעי לשימור, היה הצמא הגופני גדול, וגדול ממנו היה הצמא הנפשי לבריחה מן המציאות באדיבות החבר אלכוהול.
אין שום מקום להשוואה בין ספרו הקליל של לי אלן לבין ספרו עב הכרס של סולוביצ'יק, פרי מחקר מלומד בן עשרות שנים בנושא תעשיית היין של יהודי אשכנז, גרמניה וצפון צרפת, בימי הביניים. אבל שני הספרים מתעכבים באריכות על הרגלי השתייה של אנשי ימי הביניים. האחד כדי להדגיש את מהפכת הקפה של המאות ה-17 וה-18, שעודדה צמיחת רעיונות כמו דמוקרטיה, השכלה וקפיטליזם. (מעלתו הגדולה של הקפה, בניגוד לאלכוהול, הייתה יכולתו לעורר את הגוף אבל לזכך את המחשבה. המעמד הבורגני העובד אימץ בשמחה את תכונותיו הממריצות, אינטלקטואלים שקעו בדיונים סוערים במקום באורגיות פרועות, ושיח השיכורים הרגשני, כמו גם טמטום החושים החלקי שנגרם מעודף האלכוהול , נזנחו למרבה הצער מאחור.). השני כדי להדגיש את החשיבות העצומה של היין, כלכלית ותרבותית, בתקופה המדוברת.
חלקו הראשון של המחקר של סולוביצ'יק, שיצא לאור תחת השם "יינם: סחר היינם של גויים" (עלמא-עם עובד) עסק באופן בו הצליחו היהודים להשתלב בסחר היין הענף, למרות האיסורים ההלכתיים הנוקשים בנושא יין של גויים. החלק השני, שיצא לאור החודש, עוסק בייצור היין הכשר שסיפקו היהודים לעצמם ובסוגיית יין הנסך, יין שנועד לפולחן הדתי הנוצרי. שני הספרים מציעים הצצה קריאה ומרתקת לחיי הקהילות היהודיות באזורי יין מהוללים כמו שמפיין, ולמחקר ההיסטורי בתחום חקלאות ימי הביניים.
היין בימי הביניים, יין נסך: פרק בתולדות ההלכה באשכנז, חיים סולוביצ'יק, מרכז זלמן שזר
|
| גם לך יש סיפורים מעניינים על אוכל ובישול? הוסף אותם לבלוג שלך! |
|
הוסף תגובה