תורת המרק - זכרון מבית אבא

נכתב על ידי: אלי לנדאו עודכן ב: 13/04/08

אבא שלי היה איש דתי, אדוק באמונתו, שהיתה פשוטה, קלה ליישום וכללה בעיקר מצוות עשה הנוגעות למנהגי אכילה.

אבא האמין שבבוקר ובערב אוכל יהודי פרוסת לחם, לבנייה ודג מלוח, ואילו ארוחת הצהריים היא ארוחתו העיקרית. ואת הארוחה הזאת חייב אדם לאכול בביתו. לא בעבודה. לא במסעדה. בבית. הוא האמין שלפני ארוחת הצהריים יש ללגום כוסית שנאפס ושאת הארוחה יש לפתוח במרק. וכאן מגיעה המצווה העיקרית של אבי: המרק חייב להיות מוגש בטמפרטורה הגבוהה ביותר שצלחת יכולה לסבול. אבי היה נוהג לצקת את המרק לצלחת ישר מהסיר, עוד לפני שכובתה תחתיו האש. בכל יום מימות השנה אבא היה מתיישב לשולחן בצהרי היום, מצויד בכף מתכת, שאינה מתכופפת בפני החום היוקד של המרק, ובמטפחת גדולה. בימי החורף היה עוטף במטפחת את צווארון חולצתו ובימי הקיץ היה כורך את המטפחת סביב הצוואר לספוג את אשדי הזיעה, שהיו ניגרים על פניו ובעיקר ממצחו. הוא לא השלים בשום אופן עם העובדה שיש הבדל בין טמפרטורות הקיץ הוורשאי לאלה של הקיץ התל אביבי, נטול מזגני האוויר בימים ההם. מבחינתו, גם בחודש אוגוסט, לא היתה שעה יפה יותר למרק קרופניק מהביל מאשר שעת צהריים. אני מודה כי בצעירותי מרדתי בדת המשפחתית ובסתר אכלתי מדי פעם ארוחת צהריים במסעדה, ובימות החום הקשים במיוחד נמנעתי ממרק רותח בצהריים, אבל כעת, לקראת ערוב ימי, אני מתחיל להבין את תורת בית אבא ושוקל אפילו לחזור בתשובה. השינוי המודרני היחיד (אם נתעלם ממזגן) שאני מבקש לחולל הוא להחליף את משקה הפיגולים של תחילת הארוחה בוויסקי משובח. אבא בוודאי מתהפך בקברו. גם משום שאנחנו ממליצים להמתין דקות אחדות מסיום הליך בישול המרק ועד ליציקתו לצלחות.

הוסף תגובה