תנור הלבנים נבנה ב-1924, כשמייסדי אשדות יעקב הקימו בתים ראשונים על גדת הירדן, מול הגשרים העתיקים החוצים את הנחל. לבניית תנור האפייה הכביר וחדר האוכל ששכן לידו השתמשו המתיישבים באבני גזית ובזלת שמצאו פזורות בשטח, ולא ידעו, או התעלמו בצו השעה, שהם משתמשים באבני פונדק דרכים ממלוכי שהתקיים במשך מאות שנים ונקבר תחת הריסותיה של רעידת האדמה הגדולה שזעזעה את הארץ ב-1837 והחריבה את בתי צפת וטבריה.
את תנורי הלבנים לאפיית לחמים, בעלי הפתח החזיתי, המציאו היוונים הקדמונים, שנחשבו לאופים ברוכי כשרון. עד אז נהגו לאפות לחם על אבנים או משטח לוהט, לקבור תבניות באדמה ברמץ בוער, או להטמין אותם תחת כיפה דמויית פעמון. בשיא תהילתה של רומא פעלו בעיר 329 מאפיות שנוהלו על ידי אופים ממוצא יווני ועוזריהם הגאלים. הגאלים, שלמדו את סודות אפיית הלחם מממתיישבי הקולוניות היווניות, נחשבו גם הם לאופים מהוללים, אלפי שנים לפני המוניטין שיצא ללחם הצרפתי ברחבי העולם.
ב-1936 עברו אנשי אשדות יעקב ארבעה קילומטרים צפונה ומתיישבי גשר ירשו את התנור. כדי להלהיט את דפנות האבן העמוקות השכימו האופות קום לפני קריאת התרנגול והתיזו להבות אש כחולות-אדומות אל תוך נבכי התנור העמוק. די בהבערה קצרה יחסית ודפנות האבן העצומות אוצרות בתוכן את החום ל-36 שעות. הטעם המיוחד שמקנים תנורי הלבנים או העץ הגדולים לדברי מאפה היה חביב מאז ומתמיד על הבריות. אל המאפיות השכונתיות, שהתקיימו במשך אלפי שנים עד העידן המתועש, הגיעו מדי יום נשים שהפקידו בידי האופה השכונתי ותנורו סירים ותבניות ושילמו לו במעשר מדברי המאפה והמאכל. כדי להבדיל בין הלחמים והעוגות השתמשו הנשים בתבניות מגולפות ומעוטרות ביד אומן, שהטביעו חותם ברור על הקרום השחום של התוצר המשפחתי. בקיבוץ, ארץ השיוויון והאחידות, לא היה בכך צורך והלחמים כולם נוצקו בתבניות מלבניות. בחמש וחצי בבוקר, כשצלצל הפעמון לעבודת היום, רדו האופות מקרקעית האבן את כיכרות הלחם השחור שהוגשו בחדר האוכל עם תה, מרגרינה וריבת עגבניות.
כשנחה עליהן הרוח הכינו האופות לילדים ולמבוגרים כעכים חמים עליהם היו זורות פרג או שומשום, דבר מותרות יחיד ומיוחד בתפריט קצוב ומוגבל. וטעמם של הכעכים הטריים שיצאו מהתנור על הלשון, כמעט כמו קוביות שוקולד ראשונות שזכו לטעום יחידי סגולה מידיהם של חיילים בריטים, נצרב בזכרון עד עצם היום הזה כפסגת האושר האנושי. בלילות החורף הקרים, בוססו האנשים בבוץ היישוב נטול השבילים והתגנבו בחשאי אל התנור החם כדי לייבש בו את זוג הנעליים היחיד שהיה ברשותם. האדים המהבילים של לחם ונעליים וההמתנה החברית בצוותא, מעין גירסה קיבוצית צנועה ל"לחם ושעשועים" הרומי, נחרתו אף הם בזיכרון כרגעי הנאה מתוקים.
לחם היה חלק נכבד מתפריט הקבוצה. הימים בהם נחסמה אספקת חומרי הגלם, ואפילו דגנים לטחינת הקמח ולאפיית הלחם לא היו בנמצא, היו ימים של תחושת עלבון צורב. בגשר, כמו ברומא העתיקה או בצרפת של טרום המהפכה, העדר לחם, הסמל האנושי המובהק של תזונה וביטחון, הוביל לאי שקט ולתחושת רעב אמיתי.
ב-1948 נפגע התנור הגדול בהפגזות המלחמה. בתום הקרבות, שבמהלכם התבצרו המתיישבים בבונקר תת קרקעי והצליחו להדוף את התקפת הצבא העירקי, נטשו אנשי גשר את הריסות הישוב, ועברו אל המיקום הנוכחי מעבר לכביש ואל תנור אפייה מודרני יותר. עשרות שנים עמד התנור הרוס, עד שבסוף שנות התשעים של המאה החליטו לשמר ולשחזר את שרידי הישוב הישן, ותנור האפייה הגדול בתוכם.
היום נאפים כאן מדי בוקר לחמים בדיוק באותה שיטה בה נאפו לפני תשעים שנה: התנור מובער בלהבות האש המשתלחות של המבער, בעוד מאיה, האופה הצעירה והחיננית שכאילו נוצקה בתבנית דמותה הדמיונית של האופה הכפרית העסיסית, לשה את הבצק ומניחה לו לתפוח בפורמות עגולות, עשויות מפח שימורי טונה נוסטלגיים למראה, או בתבניות מלבניות. כשהניחוח הסמיך של הבצק החם מתפשט שוב בגשר הישנה, והשוליים הפריכים והשחומים של הכיכרות גולשים אל מעבר לתבניות, הן נרדות מהתנור בעזרת מרדה עץ. בהתאם לצו התקופה הנוכחית מייצרים כאן היום לחמים מסוגי קמח שונים ועם תוספות כמו פסטו, גרעיני חמניה או בטטה, ועדיין מדובר בלחמים ביתיים פשוטים שגדולתם בטריותם ובטעם המיוחד שמקנה להם התנור. הלחמים, הפשטידות, העוגות והעוגיות הנאפים בתנור הישן הם גם הבסיס לארוחות המתקיימות בתיאום מראש בבית המכס התורכי, או ברחבה מרוצפת הבזלת של החאן העתיק. בשאר הזמן, מכיוון שהחאן ושלושת הגשרים – הרומי, התורכי והבריטי - נמצאים מעבר לגדר המערכת, והכניסה אליהם מותרת רק בליווי אנשי אתר גשר, השטח הפראי והיפהפה הזה הוא נחלתו הכמעט בלעדית של צוות עובדי רשות העתיקות, שעמל כבר שנים בעבודה סיזיפית על שחזור הבניינים מהמאה ה-14.
מאפיית אגדת לחם בחווית נהריים בגשר, 04-6752685
עוד בסביבה:
מועדון החיך הקיבוצי
אני בת לאב משולל חוש טעם. אוהב לאכול ולשתות, ותעיד על כך כרס נפלאה, אבל ניחן בחיך שניזון באופן בלתי הפיך כתוצאה מילדות בקיבוץ אפיקים. מאות מחקרים כבר נכתבו על מה עולל הקיבוץ לתחושת המשפחתיות של כל אותם אומללים שזעקו לאמא בין סדינים קרים של בית הילדים הקיבוצי וחיכו לשווא לשומר הלילה. איש לא חקר לעומק מה עוללה התנועה הקיבוצית לחיכם של דורות נפגעי הקיבוץ.
רק מי שהכיר היכרות אינטימית את את מגשי האלומיניום הגדולים של הקציצות האפורות שהוגשו בחדר האוכל של אפיקים, שמונים אחוז לחם ועשרים אחוזים מפוקפקים של בשר, יכול להעריך את קציצות הבקר הטעימות והביתיות ברוטב עגבניות המוגשות במסעדת רוטנברג, ואת העובדה שהשף רן שגיא, שגדל גם הוא באותו קיבוץ, אחראי למטבח הטוב.
המסעדה של רן, ששימש במשך זמן רב כשף מסעדת "נחלים", שוכנת בבניין הקרנטינה, ששימש להסגר בעלי חיים במעבר הגבול של גשר. מלבן עץ מאורך שהוטבע ברצפה מסתיר מתחתיו את אגני החרסינה ששימשו למחראת הבהמות, ובמעטפת החיצונית של המסעדה היפה שימרו את חורי הקליעים והפגזים של התקפת הצבא העירקי. על הקיר מתנוססת תמונה בשחור-לבן של מר רוטנברג, בונה מפעל החשמל, בגודל טבעי. מראה מאיים עבור מי שגדל על הזעקה ההורית " תכבו את החשמל. נולדתם למשפחת רוטנברג?" של בני האזור, שהחליפה את התחינה הישראלית הנפוצה יותר "אנחנו לא עובדים של חברת החשמל".
בתפריט, ששומר בעקשנות על רמת מחירים שפוייה וידידותית בכל קנה מידה, דגי ים ובריכות עשוים בפשטות על הגריל עם עשבי תיבול או מטוגנים במחבת ומונחים על מצע של ריזוטו לימון, פירות ים, בשרים ותבשיל קדירה יומי מתחלף הנכתב בגיר על הלוח. מטבח נטול יומרות, טעים ומשמח במיוחד לנוכח העובדה שהמסעדה המומלצת הזו, שלא יושבת על דרך המלך, מצליחה ומשתבחת עם הזמן כבר למעלה משנתיים מיום הקמתה.
מסעדת רוטנברג, ליד חווית נהריים בגשר, 04-6752237
מחלבה חדשה נולדת
לו היה עזיז אפנדי, השם בו נודע פסח בר אדון בתקופה בה חי עם רועי צאן בדווים, מפרסם את הספר "בין עדרי הצאן" היום ולא ב-1941, היה ככל הנראה נחשד בעוון ביצוע מעשים שלא כדרך הטבע בצאן. הכבשים החשקניות של אפנדי מתחככות, מתגרות ומתלטפות עם אילים הנוהמים לעברן "ממ..מ-מ-נ-י, היפה בכבשים, לא תתחמ-קי..ממ-מתוקה..", ואז מקבלות בהכנעה את אהבתם השופעת והמתגברת. חמישה חודשים לאחר האקט המיוחם, עם בוא האביב, מגיעה גם עונת ההמלטות.
רינת ואסף וגניפלד צמודים עכשיו לביתם, מכיוון שבכל שעה משעות ביממה כורעות בעזים והכבשים ללדת. עשר העיזים הראשונות שלהם עדיין יכולות לזכור חיי עדר בפרברי כפר סבא, אבל הרוב, חמישים ראש של עזים אנגלו-נוביות טובות מראה והספירה נמשכת, כבר נולד אל נופי העמק. הזוג הזה טייל מדי שבת בין חוות הצאן והמחלבות שקמו בארץ בשני העשורים האחרונים, עד שהחליט כי כך יראו חייו והעתיק את מקומו מהמרכז אל פתחו של עמק גן העדן. במבחר הקטן של גבינות חלב העזים, שכרגע מיוצרות עדיין בבית אבל כבר מוצעות למכירה, אפשר למצוא יוגורט טוב, לבנה, מבחר גבינות צפתיות וגבינה בנוסח בל פאזה. מבנה המחלבה וחנות הגבינות עומד כבר על תילו ויפתח בקרוב.
חוות עז עיז, מנחמיה, 057-7292996
|
הוסף תגובה
