שמן זית - היסטוריה
נכתב על ידי: רונית ורד
מתאריך: 29/02/08
| צפו בפוסט: 101
|
" טעמו המריר והחריף של הזית השחור הוא טעמו של הים התיכון כולו. טעם עתיק יותר מבשר ויין, קדום כמו מים צוננים. רק הים עצמו נדמה בראשיתי כמו עץ הזית ושמנו, שיותר מכל יצירה אחרת של הטבע עיצבו את תרבויות האזור מימי קדם ועד היום." לורנס דארל "prospero’s cell "
|
אין עוד מאכל, או תבלין, המזוהה כל כך עם אגן הים התיכון כמו שמן הזית." דגן תירוש ויצהר" - שלושת מצרכי היסוד של התפריט הים תיכוני, כפי שהם מופיעים כבר בספר דברים, בויתו באזור זה ובאזור הסהר הפורה וכך העניקו את אחת התרומות הגדולות של האזור לאנושות כולה – הלחם, היין, ושמן הזית.
החשיבות הגדולה שיוחסה לשמן הזית נבעה בראש ובראשונה מהיותו מרכיב מרכזי בחייו של האדם בימי קדם. ארוחתו האחת והיחידה הייתה לעיתים דייסת דגנים בלולה בשמן. השמן היווה עשרים אחוז ממזונו ולעיתים מקור השומנים היחיד. הוא שימש למאור, לתרופה ולבישום הגוף, ומשלב מוקדם מאד הפך לענף מרכזי בעסקי הייבוא והייצוא בעת הקדומה.
זיהוי מוצאו המדויק של עץ הזית הוא מקור למחלוקת בין ההיסטוריונים, שכן תולדותיו כרוכים ללא התר בהתפשטותן של הציוויליזציות הים תיכוניות הגדולות, וכל אזור המתגאה בהגדרה הים תיכונית החמקמקה, שמח לנכס לעצמו את הולדת אחד מסמליה הגדולים. ההנחה המקובלת כיום היא שזית הבר, ממנו הופקה כמות זעומה של שמן, היה נפוץ כבר בתקופה הפרה היסטורית בכל רחבי האזור, והתושבים הקדומים של אזור סוריה וישראל הם שתרבתו אותו לפני ששת אלפים שנה. מאזורינו עבר עיבוד הזית לקפריסין, כרתים ומצרים.
בתחילה הופקו כנראה כמויות קטנות של שמן במכתשים ידניים ובגתות, במתקנים שנועדו להפקת יין. קפיצת הדרך המשמעותית התחוללה אף היא באזור ארץ ישראל, בתקופת המקרא, כאשר האדם החל לייצר שמן בכמות גדולה יותר בעזרת השימוש בבד – קורת עץ כבדה ועליה אבני משקולות שבעזרתה היו סוחטים את רסק הזיתים.
העולם הישן
סיפור התפשטותו של עץ הזית וסודות הפקת השמן מקביל לסיפור ההיסטוריה של אגן הים התיכון. הגפן ועץ הזית, מילים נרדפות לציוויליזציה בתקופות מסוימות, הפכו לנשק של שלום, במסגרת כיבוש ויישוב חופי הים התיכון.
הפניקים, יורדי הים והסוחרים המהוללים הם שהביאו את חקלאות הזית לאיים וליבשת היוונית במחצית האלף השני לפני הספירה. בד בבד עם התקדמותו של הצי הפניקי ועם התנועה האדירה של הקולוניזציה היוונית אשר הפכה חלקים גדולים של חופי הים התיכון לשטחים מאוכלסים על ידי יוונים, הגיעה חקלאות הזית לצפון אפריקה, לדרום איטליה, לדרום צרפת וספרד. בעולם היווני צברו עץ הזית ושמנו חשיבות כה רבה עד שבמאה השישית לפנה"ס, מחוקק סולון, החכם האתונאי, תקנות וחוקים שנועדו להסדיר את נטיעות עצי הזית ולגזור עונשים חמורים להגנת הגידול היקר – העוקר עצי זית יובא למשפט והיה ונמצא אשם ייגזר דינו למוות או לגלות. ביוון עצמה הופקה כמות כה גדולה של שמן, עד שהוא הפך לאחד מענפי הייצוא העיקריים וספינות מהירות עמוסות ב"זהב הנוזלי" כפי שכינה אותו הומרוס, יצאו לכל קצווי העולם הידוע. אתלטים סכו את גופם בשמן הזית וראשי מנצחים במשחקים ידידותיים ובמלחמות עקובות מדם הוכתרו בענפי העץ הכסופים, שהפכו לסמל של שפע, יופי, שלום ונצחיות. אריסטו מרומם ומפאר את חקלאות הזית לדרגת מדע והיפוקרטס, גדול הרופאים בעת העתיקה, מהלל את סגולותיו הרפואיות של שמן הזית. הרומאים המשיכו את התפשטותו של הזית גם לארצות שגבלו בארצות הים התיכון ואלפי עצי זית ניטעו תחת שלטונה של האימפריה.
העולם החדש
ג'ורג' דוהמל, הסופר הצרפתי, אמר שגבולותיו של הים התיכון מסתיימים במקום בו לא גדל עוד עץ זית. אבל כבר בראשית העת החדשה, עם גילוי אמריקה בשנת 1492, הורחבו גבולותיו הפיזיים והתרבותיים של הים התיכון כאשר מיסיונרים ספרדיים הביאו עימם מסביליה עצי זית, תחילה לאיי הודו המערבית ומאוחר יותר ליבשת האמריקאית. באמצע המאה ה-16 החלו לעבד את הזית במקסיקו, קליפורניה, צ'ילה וארגנטינה בה אחד מאותם עצים מקוריים שהובאו על ידי הכובשים קיים עד עצם היום הזה. כיום גדל ומעובד עץ הזית גם במקומות מרוחקים כמו דרום אפריקה, אוסטרליה ויפן, בכל מקום בו מתיר זאת האקלים.
משמעות סמלית
משמעותו של שמן הזית חרגה מעבר לחשיבותו הקולינרית או המסחרית. יחד עם הלחם והיין הוא הפך למרכיב מרכזי בפולחן הקדום של כל מרחב מזרח הים התיכון, ומאוחר יותר בפולחני הדתות העולמיות האחרות ששאבו מדתות האזור. שמן הזית שימש למנחות ולזבחים, ולמשיחת כהנים ומלכים, החל ממלכי האימפריה החיתית דרך קלוביס מלך הפרנקים וכלה במלכי אנגליה עד עצם היום הזה.
לכשיבוא המשיח ימשח אף הוא ב"שמן משחת הקודש", והמילה "כריסטוס", כינויו של ישו, היא תרגומה ליוונית של המילה העברית משיח. הנוצרים הראשונים השתמשו בשמן הזית לטקס ההטבלה וטיפטפו ממנו לקברי קדושים ומרטירים מעונים על מנת לקבל תמצית מרוכזת שתעניק להם מחסדו של הקדוש. שמן הזית שימש גם להדלקת מנורת שבעת הקנים בבית המקדש, מנהג ממנו התפתחה החנוכיה וחג החנוכה. העץ עצמו רומם לדרגת עץ מקודש, וסיפורים מיתולוגיים רבים שנועדו לייחס לו מקור אלוהי, נקשרו בו.
המצרים הקדמונים ייחסו לאיזיס, אשת אוזיריס, בכיר האלים במיתולוגיה המצרית, את לימוד סודות עיבוד הזית לאדם. היוונים האמינו שאתינה, אלת השלום והחוכמה, שבקעה באורח פלא ממצחו של זאוס אביה, היא שהעניקה לאדם את עץ הזית, במהלך מאבק עם פוסידון בנושא זכות הריבונות על העיר אתונה, שזכתה להקרא על שמה של האלה בזכות המתת האלוהי. עץ הזית שניטע באקרופוליס על ידי האלה הוקף בחומה, נשמר על ידי שומרים שהופקדו על הגנתו, ושרד, אל מול עיניהם המעריצות של תושבי העיר, את החורבן והבעירה שהמיט קסרסס על האקרופוליס בזמן המלחמות הפרסיות.
הרומאים האמינו שרמוס ורומולוס, צאצאי האלים ומייסדי העיר רומא, ראו את אור היום לראשונה תחת ענפי עץ הזית, והרקולס הענק האגדי, הוא שאחראי להתפשטותו של עץ הזית לאורך חופי הים התיכון, כאשר הכה בקרקע במטהו העשוי עץ זית, והותיר אחריו נבטים בכל מקום אליו נשאוהו רגליו. בתנ"ך יש 140 אזכורים לשמן הזית וקרוב ל-100 של העץ, והוא מהווה מקור עשיר של מידע לדרכי השימושים הדתיים והקולינריים של העץ ושמנו.
|
| גם לך יש סיפורים מעניינים על אוכל ובישול? הוסף אותם לבלוג שלך! |
|
הוסף תגובה
