סרטי האוכל הטובים ביותר

נכתב על ידי: רונית ורד עודכן ב: 06/04/08

קיימות לא מעט דוגמאות לסצינות אוכל מפורסמות בקולנוע, אבל סרטים שאוכל הוא העיסוק המרכזי בהם יש מעט. רובם מתרחשים בפרק זמן קצר מאד שתחום על ידי ארוחות או תפריטים: כל ארוחה היא עולם ומלואו, כל סרוויס במטבח שקול לחיים שלמים מבחינת ההתרחשות הקולנועית. בכולם -אוכל הוא לא רק מזון גשמי שנועד להשביע רעב, אלא סמל ליחסי ג'נדר, ליחסים בתוך המשפחה ובתוך הקהילה המורחבת, או רחמנא ליצלן, סימן להתדרדרות מוסרית בלתי נשלטת. המשולש הנצחי: אוכל, מוות וסקס, שבצרפתית מכונה "המוות הקטן", הוא נושא פופולרי במיוחד.

החגיגה של באבט הסיפור הזה הוא סיפור של החמצה ושל תשוקות לא ממומשות, אבל עוסק גם ביחס הבעייתי של הנצרות לתענוגות הגשמיים. החטא בא לעולם כשחווה אכלה מפרי עץ הדעת. הגאולה מוצעת כשעדת המאמינים אוכלת את גופו של ישו בטקס המיסה, אבל המזון הארצי נועד רק להזנת הגוף, כלי שרת של הנפש בשיר התהילה לאל . באבט, שפית צרפתית מהוללת, נמלטת בליל סערה של שנת 1871 מפריז לכפר קטן של קהילה פרוטסטנטית פוריטנית בדנמרק. שתי בתולות זקנות שופעות חסד, בנותיו של כומר הקהילה, אוספות אותה לביתן כמשרתת. המזון היחיד העולה על שולחן הנפשות האדוקות הוא מרק חום עכור של נתחי בקלה. כשבאבט זוכה בסכום ניכר בהגרלת הלוטו היא מוציאה את כולו על הסעודה האחרונה, "ארוחת ערב צרפתית אמיתית" לקהל המאמינים המידלדל והנרגן. בסרט היפהפה הזה, שטובל באור האקזוטי והלא מוכר של הים הצפוני, הכל חשוך חוץ משולחן הארוחה שמואר באור נרות רך. באבט מגישה מרק צבים מעודן, בליני עטור קוויאר שחור, סרקופג שלווים, חריצי גבינה, תאנים שופעות עסיס ושלל פירות שנראים כמו ציורי טבע דומם פלמיים מהמאה ה – 17. הנפשות האומללות זוכות לרגע קצר של אחווה סביב שולחן הסעודה, שמלווה באמונה שכולן יזכו להגשים את יעודן רק בעולם הבא. (גבריאל אקסל, דנמרק, 1987). סצינה בלתי נשכחת: קשישה יפת סבר מצאן מרעיתו האדוק של הכומר טועמת בפנים משתאות את השמפניה המשובחת, ומחליטה שמדובר בוודאי בסוג מיוחד של לימונדה. אוכל, שתייה, גבר, אשה הסרט הזה זכה להצלחה בכל רחבי העולם, אבל קיבל פה בישראל יחס מיוחד, אולי כי כולנו שבויים עדיין בזרועותיה של האמא היהודיה. מדובר דווקא באבא, ואפילו טייוואני, אבל הדרך היחידה בה הוא מצליח לתקשר עם שלוש בנותיו הבוגרות היא באמצעות האוכל. חיי המשפחה מתנהלים מסעודת יום ראשון אחת לשנייה, ועל גבי שולחן מרהיב של כיסוני סרטנים מאודים בסלסילות במבוק, מרק מלון מריר, ברווזים מעושנים וסנפירי כרישים, נחשפים הסודות המשפחתיים. השף הזקן, שהקדיש את כל חייו לאמנות המורכבת של המטבח הסיני, מאבד בערוב ימיו את חוש הטעם וזוכה בו חזרה, איך לא, בעזרת כוחה של האהבה. (אנג לי, טיוואן, 1994). סצינה בלתי נשכחת.: הבת האמצעית, שפית מתוסכלת שגורשה מהמטבח על ידי אביה, מכינה ארוחה לאהובה האדיש והבוגדני ומעלה זיכרונות וריחות של ילדות במטבח, ושל צמידי בצק משובצים ביהלומי סוכר ותבלינים שהכין לה אביה. טמפופו מערבון הנודלס היפני אולי התכוון להיות סאטירה על מערבוני הספגטי של קלינט איסטווד, אבל הוא כולו שיר הלל נפלא להתמקדות ולהתמקצעות בתחום אחד עד כדי שלמות, שזיכה אותו בתואר "זן ואמנות הכנת האטריות". הרוכב הבודד גורו, שרוכב אל העיירה על משאית במקום סוס, עוזר לטמפופו, בעלת בר אטריות קטן וכושל למצוא את מרק האטריות המושלם. (יוז'ו איטמי, יפן, 1985). סצינה בלתי נשכחת: המאפיונר החלקלק וחברתו היפהפייה, שמייצגים את ההדוניזם המוחלט, מעבירים מפה לפה במפגן מרהיב של לשונות חלקלקות ורוטטות חלמון ביצה חי. לראות ולא להאמין איך ביצה, בדרך כלל סמל בדוק בקולנוע למוות מתקרב, יכולה להפוך למכשיר אירוטי מגרה. הטבח, הגנב, אשתו והמאהב ברוכים הבאים לגיהנום. המטבח מעוצב כמו מרתף עינויים ימי ביניימי עם תאורה אדומה ואדי עשן מיתמרים, הרוע הוא מהסוג הטהור המפלצתי שמכריח להסב את העיניים. הטבח הוא שף צרפתי סטואי מסור לאמנותו. הגנב, בגילומו המבריק של מייקל גמבון, הוא התגלמות הרוע עלי אדמות שמופיע מדי ערב במסעדה מלווה בחבר בריונים וממלא את הסרט בפסקול אינסופי שנע בין הנשגב לבין מה שמזין את הביבים. אשתו המושפלת והמבוזה מוצאת מקלט בזרועותיו של המאהב, היפוכו המושלם של הבעל, ברומן שמתרחש מתחת לאפו במזווה המסעדה. הלן מירן, בסדרת מחוכים ונוצות מרהיבות שעיצב ז'אן פול גוטייה אבל בעיקר בלעדיהם, היא התגלמות הנשיות והסקסיות, וסצינות המין, שרחוק מהוליווד נראות כאלו שני אנשים באמת מזדיינים בהן, הן מהארוטיות והמשכנעות ביותר שתראו. באחת מהסצינות הטעונות ביותר בסרט מסביר השף לאשה את סוד תמחור המנות במסעדה. על מצרכי מזון שחורים – כמהין, קוויאר, ענבים ואוכמניות – גובים מחיר גבוה, כי אנשים אוהבים להיזכר במוות ולחשוב שיכלו-אכלו לו. גם על חטא הגאווה משלמים מחיר כבד. שלושים אחוז יותר על מזון דל קלוריות, וחמישים אחוז למעוררי תאווה. (פיטר גרינווי, בריטניה, 1989) סצינה בלתי נשכחת: כרגיל הסעודה האחרונה. האשה והשף מגישים לגנב את גופתו המטוגנת של המאהב, שנרצח על ידי האבסתו בספרים על המהפכה הצרפתית, על מצע של בצלצלים וכרוביות. הלן מירן, במבט מזרה אימים ואקדח שלוף, מפצירה בבעל לטעום את הזין – מעדן אמיתי. דינר רש הכל יש כאן בסרט הזה: פטרון איטלקי קשיש שהיה מעורב פעם בעסקי המאפיה ורואה את שותפו הוותיק נרצח; אודו, בנו הצעיר, שהופך את המסעדה המשפחתית הוותיקה למקום לוהט בזכות מטבח פיוז'ן מתוחכם; סו-שף מכור להימורים שהוא היחיד המסוגל לבשל לבעל המסעדה את המנות האיטלקיות הביתיות האהובות עליו; מבקרי אמנות פלצנים, שוטרים ניו יורקיים עם כרס, ומלצריות שמתפרנסות מהגשה אבל חולמות על תהילה. דינר רש מאפשר הצצה של מאחורי הקלעים אל הרטט המחשמל והעצבני של עבודת הפס במטבח המסעדה, ועל עבודתם של שוטפי הכלים, מכיני הרטבים, אנשי הגריל והטבחים. (בוב ג'ירלדי, ארה"ב, 2000). סצינה בלתי נשכחת: אודו, השף הצעיר, מגיש לסנדה ברנרד, בתפקיד נפלא של מבקרת מסעדות חורצת גורלות, מגדל לובסטר מצוייץ עם שערות פסטה מזדקרות ותרמילי וניל, והיא מריירת בעיקר על השף החטוב. רק לראות את הפה הגדול והמלוכלך ביותר בתעשיית הקולנוע לועס את היצירה המופרכת הזו ומלהג על אוכל, שווה את הכל. הלילה הגדול אין עצוב ממסעדה ריקה. אם "דינר רש" מראה את החשמל הזורם באוויר מסעדה מלאה וגדושה, הרי ש"הלילה הגדול" מראה במלוא עליבותו את הפטרון העומד בפתח הדלת ומחכה לשווא ללקוחות. כמו כל סרט שגיבוריו הם איטלקים, הוא עוסק במזון גם כמראה לחיי המשפחה, אבל סובב בעיקר סביב השאלה הנצחית של הפשרה. שני אחים מהגרים פותחים בניו יורק מסעדה איטלקית. סקונדו, האח הצעיר, נושא עיניו בקנאה אל המסעדה ההומה הסמוכה שמגישה אוכל מחורבן ואווירה הקולעת לטעמם של ההמונים. האח המבוגר, שף מחונן, דבק בקנאות באמנות המטבח האיטלקי המסורתי, ומגיש תפריט איכותי חסר פשרות. הסרט כולו מתרחש בלילה אחד של ארוחה מופלאה כשתקוות השניים נוסקות לשחקים עם ביקורו הצפוי של אורח חשוב. (סטנלי טוצ'י, ארה"ב 1996). סצינה בלתי נשכחת: פרימו מאבד את עשתונותיו בחמת זעם של שף קפריזי אמיתי לנוכח לקוחה בורה שדורשת קצת ספגטי בתוך הריזוטו שלה. הזלילה הגדולה ארבעה גברים מבוססים בגיל העמידה כולאים את עצמם בבית ילדותו המבודד של השופט ואוכלים עצמם למוות. שום הסבר אינו מוצע, רק הטחת אשמה בפניה של הבורגנות השבעה והמשועממת ומצעד אינסופי של חזרזירים שלמים מפוטמים, תרנגולי הודו ממולאים, מגדלי פאטה וקערות פסטה ענקיות. במהלך ההתבהמות מוזמנות שלוש פרוצות ומורה צעירה לסעודה של אורגיות פרועות. כשהגברים הולכים ומיטמטמים מעודף מזון, נוטשות הזונות הכחושות את בית השחיתות, וואנדריאה, שופעת ודשנה כמו בציור של רובנס, נותרת יחידה עד הסוף המר להזין בשדיה העצומים את כל הארבעה. היא לומדת מהר שגופה צריך להיות זמין כמעט כמו האוכל ונכונה תוך דקה להפשלת בגדים בעמידה וזיון חפוז. (מרקו פררי, צרפת- איטליה, 1973). סצינה בלתי נשכחת: הוגו ,השף, מכין פשטידה המוטבעת בחותם ישבנה הדשן והלבנבן של אנדראה המתפלשת בה בעונג. הפשטידה נאכלת לצלילי שירת הברבור: הפסנתר וקול נפיחותיו הרמות של מישל שנופח את נשמתו רגעים ספורים לאחר מכן על המרפסת. חמון חמון העלילה לא ממש חשובה. גברים זוללים שדיים של נשים מתחת לביצי שור ענק, גברים מזיינים אמהות שמזיינות את החברים של הבנים, גברים נלחמים עד מוות בעזרת ירכי חזיר מיובשות והשפתיים העבות של פנלופה קרוז רוטטות בתשוקה. אין הרבה בסרט חוץ מזה, אבל גם זה נעים לראות. המחמאה הגדולה ביותר שאשה זוכה לה בתסריט היא שהיא מזכירה את טעמה של טורטיית תפוחי אדמה או חמון. העיסוק האובססיבי בחמון, מעורר געגוע ליער הנפלא של ירכי חזיר משתלשלות בטאפאס בר הספרדיים. (חוזה חואן ביגאס לונה, ספרד, 1992). סצינה בלתי נשכחת: קונצ'יטה, אמו של חוזה לואיס, מריחה בתשוקה שן שום עסיסית שמעוררת בה את טעמו וריחו של המאהב הצעיר - פר הרבעה, מוכר נקניקים ודוגמן תחתונים בעל חבילה תפוחה. רטטוי השם הדו- משמעי מתייחס לא רק למתכון, ראגו הירקות הפרובנסלי הקלאסי, אלא גם לשף המוכשר המצטיין בהכנתו: רמי הוא עכברוש שאינו מוצא את מקומו בין בני מינו. הם מלקטים שאריות מזון וזבל מכל הבא ליד, הוא ניחן בחיך רגיש ואנין וחולם על מטבחי היוקרה הפריזאיים. כשהוא נפרד באורח טרגי מבני שבטו הוא מתחבר עם בני האדם וזוכה להזדמנות להגשים את מאוויו. העלילה והדמויות, כראוי לסרטי האנימציה המשפחתיים של וולט דיסני, לא חורגות מן הסטראוטיפים המקובלים: שף שמנמן וטוב לב מן האסכולה הישנה המאמין שכל אחד יכול לבשל; מחליפו היהיר, בן דמותו הגוצה והנפוחה של הגנרל נפוליאון, המדרדר את מעשה האמנות לפס ייצור של מוצרים תעשייתיים קפואים; מבקר המסעדות האגדי שחי במגדל שן ויוצא מקפאונו הרגשי רק בעזרת שיבה לטעמים הנוסטלגיים של ילדותו; והערצה אופנתית לטעמים הפשוטים של הביסטרו על חשבון מסעדות היוקרה. אבל העכברוש חובב התענוגות הגסטרונומיים חמוד להפליא, ורק על האומץ להכניס עכברושים למטבח מגיעות לא מעט נקודות זכות. (בראד בירד, ארה"ב, 1997) סצינה בלתי נשכחת: נחילי עכברושים פושטים על המטבח, מחליפים את הטבחים האנושיים ומסייעים לרמי להכין את יצירת האמנות הנשגבת. התגובה הראשונית הקולקטיבית, של גועל וקבס, מונצחת היטב על פניה של קולט, האשה היחידה במעוז הגברי והאתנחתא הרומנטית של הסרט.

הוסף תגובה