לכל בית יש כבש

מנהג שחיטת הכבשים בבית עלול להיראות היום ברברי. העידן המודרני הרגיל אותנו לראות בעיקר בשר נקי, מפורק וקפוא, הנקנה בחנויות סטריליות ומבהיקות. אבל אפשר גם להשתעשע במחשבות על מה היה קורה אם היינו ממלאים את הצווים התנ"כיים ככתובם וכלשונם, או מה היה קורה אלמלא יצאנו לגלות בת 200 שנה. השומרונים, שרבים רואים בהם כמי שנוהגים על פי אורחות החיים בתקופה המקראית, ממשיכים להעלות זבח לאל בחגים ובמועדים; בחג הקורבן המוסלמי שוחטים במשפחות המוסלמיות כבש בכל בית אב, ואכילת בשרו היא חגיגה משפחתית מתמשכת. על חג הקורבן בכפר קרעה שבואדי ערה.

בשבע בבוקר חוזרים המתפללים מתפילת החג. בחצר מחכה הכבש שנקנה והובא יומיים קודם לכן, קשור ברצועת חבל. לכל איש יש שם, ולכל בית יש כבש או טלה לזבח החג, אליו מנסים בכל הכח שלא להקשר ריגשית, והיום זה קל יותר. לא חלפו שנים רבות מאז החזיקה כל משפחה בכפר עדר צאן קטן משלה. ילדי המשפחה נהגו להוציא את הטלאים הרכים למרעה, ויש גם מי שנפשו נקשרה באחד הטלאים. עד שהגיע החג, והילדים נאלצו להבין מקרוב את עובדות החיים, או לפחות את החיים על פי הכבשים. אין להכחיש שעבור הצאן מדובר ביום עצוב מיוחד. לפי הערכות לא מוסמכות נשחטים ביום הזה במגזר הערבי בארץ כ-400,000 כבשים וטלאים.

כל המשפחה משתתפת בשחיטת הכבש. נשים עם תינוקות בידיהן צופות במחזה, יש מי שאוחז ברגליו, יש מי שאוחז בראשו, ויש מי שמניף את המאכלת, כמנהג אברהם בישמעאל. ריח הדם ממלא את רחובות הכפר, ובפתחי החצרות עומד בן משפחה ושוטף את נחלי הדם בנהרות מים מצינור. אז עולה בבת אחת מהחצרות כולן הלמות המוטות החובטים בגוף הכבש בעת תהליך הניפוח, פרוצדורה המקלה על קילוף עור הכבש מגופו.

אחר כך תולים את הכבש על אנקול ברזל בחצר הפנימית, כדי לנקז את הדם, ומדליקים את הגריל. את ריח הדם הטרי הנישא באוויר מחליף ריח הפחמים העולה מכל חצר בכפר. הנשים פונות אל אחד מחדרי הבית, כדי לפרק את הכבש לחלקיו, והגברים, כמעט כמו חבורות הצייד של זמנים פרהיסטוריים, צולים על הגריל את חלקי הפנים – שהם במיטבם רגעים ספורים לאחר השחיטה, כשהם עדיין רכים וחמים: אשכים, כבד , טחול, וריאות. לפני הארוחה העיקרית עוד מתגנבים אל הגריל סיחים של בשר מחלקו האחורי של הטלה, משופדים עם פרוסות בצל עבות, והשכנים מבקרים עם שקיות עמוסות בבשר הכבש שלהם. את המנהג הקדום של מתן שליש מהכבש המועלה לעולה כצדקה לעניים החליף המנהג של "משלוח מנות" לשכנים.

במשך כל הזמן הזה מתרחשת פעילות ערה באטליזים של הכפר. כל מי שלא שוחט כבש לביתו עומד בתור, הגרזינים והסכינים מונפים בסרט נע, ותאי המטען של מכוניות התושבים מוטענים בחלקי בשר טרי. באטליזים של הכפר, כמו באטליזים של העולם הטרום-מודרני, הטלאים והעגלים לא מגיעים מתנובה, אלא מגודלים במכלאות שמאחורי בית המטבחיים המאולתר.

בשעות הבוקר המאוחרות יושבת כל המשפחה לארוחת החג, שבה מככב הכבש כמובן. לכל אשה במשפחה יש את המתכון שלה לסינייה- תבנית בערבית, שהשאילה את שמה למאכל של בשר כבש אפוי בתנור, בחברה המסורתית עדיין נמדדת אשה לפי יכולותיה במטבח, מי שיודעת להכין לפחות שלושים מתכונים מבשר החציל נחשבת לעקרת בית טובה במיוחד, ולכל בת משפחה יש את הניואנסים שלה להכנת הסינייה. הוריאציות פשוטות וטעימות: לפעמים מבושל בשר הכבש אך ורק בשומן של עצמו, לפעמים מוסיפים לתבשיל עגבניות או בצלים. מקנחים במיני מגדנות וממתקים – מעמולים, רחת לקום, שקדים ובוטנים מצופים בשוקולד וכעכי אניס – ופונים למלאכה הממושכת והמפרכת של ביקורי המשפחה המסורתיים.