אצלנו לא היה בבית חדר חשוב כמו המטבח. זה היה מרכז החיים ומרכז המשפחה, למרות שלא היה פתוח, כמו שאופנתי היום, לחדר המגורים או לסלון. מי בכלל נכנס לסלון? הספות היו מכוסות בבדים לבנים וחיכו לאורחים חשובים. השכנים שנכנסו לכוס קפה או לצלחת קובה ישבו במטבח, אני הכנתי שיעורי בית על השולחן במטבח. אמא בישלה, יכולנו לשוחח.
במטבח פתוח לסלון אין אינטימיות, הוא כמו במת תצוגה של יצרנים ושמות. אצלנו, מי בכלל חשב על מכשירי חשמל ממותגים? לכולם כמעט היו כיריים לבנים, שלוש להבות: גדולה, בינונית, ובאמצע - קטנטונת, שהיום לא קיימת יותר. אבל המטבח הצנוע היה הממ"ד הנפשי שלנו. החדר שמשרה ביטחון על בני המשפחה. המקום שבו אתה כמו שאתה מרגיש. מטבח הוא מקום אינטימי, וכזה יהיה המטבח בבית שאבנה למשפחתי, לא מעניינת אותי האופנה וגם לא סקרנותם של האורחים לגבי מטבחו של השף.
בימי שישי בבוקר היה אבי משכים בחמש בבוקר ומביא מהמכולת חלה טרייה. הוא היה פורס את החלה לפרוסות עבות ומורח שכבה עבה של חמאה ומעליה שכבה צנועה של ריבה, שלא מכסה את כל החמאה. יחד עם כוס תה זו היתה פסגת האושר שלי.
והריבה לא היתה קונפיטורה מרומניה או מרקחת מפושון. הריבה היתה פובידל, ריבת שזיפים. היתה גם ריבת משמש, שבה השתמשו בעיקר לעוגות, ושתיהן נראו כמו משחות נעליים. אפשר היה להפוך את הצנצנת הפתוחה ודבר לא היה נוזל ממנה. עד היום אני זוכר את הצנצנת הגדולה, שהכילה קילו ריבה ולא היתה מקושטת בסרטים וחוטים כאריזת מתנה. נכון, היום יש ריבות טובות יותר, אבל אני עדיין מאוהב בפובידל של ילדותי.
קראו לנו אז "ילדי מפתח". היינו חוזרים מבית-הספר לבית ריק. כמעט אצל כולם שני ההורים עבדו. אני זוכר שהייתי מתעורר לריחות הבישול של אמא שלי, שבכל בוקר, לפני צאתה לעבודה, היתה מכינה לפחות שלושה סירים. כמעט כולנו נאלצנו לחמם את האוכל בעצמנו ולאכול ארוחת צהריים לבד.
לבנות שלי אני לא נותן ללכת לבד אפילו למכולת. וכמו שזה נראה לי היום, גם כשהן יתחתנו הן עוד יגידו לי: "אבא תכין לי."
|
תגובות:
