בתקופת המצור על ירושלים

פעם, לרגל יום ירושלים, אירחתי בתוכנית הטלוויזיה שלי את השחקן ז'ק כהן. המבוגרים בינינו זוכרים אותו כאבו רמי בסדרת הטלוויזיה "המסעדה הגדולה"; הילדים של היום רואים אותו בפרסומת, מכין חומוס באהבה. כהן עבר את גיל 70, בלי עין רעה, וכששאלנו אותו, כמו את כל אורחי התוכנית, מה היה שמח לאכול הוא ביקש שאכין לו מנה מתקופת המצור על ירושלים. "ספיגה," הוא אמר. ובפעם הראשונה בארבע שנות אירוח לא ידעתי מה לעשות.

בשום מנוע חיפוש לא מצאתי מה זה "ספיגה", ובצר לי צלצלתי לדודה שלי, אהובה. סיפרתי לה את הסיפור על מנה מתקופת המצור וחזרתי על שם המנה בכמה צורות, משום שלא ידעתי איך לבטא אותו במדויק. דודה אהובה התחילה לצחוק. "סְפיגָה, סְפיגָה," היא אמרה, "זה לא בעיה."

הספיגה של דודה אהובה:
"לוקחים חצי כיכר לחם של המכולת, לחם אחיד, פורסים לפרוסות עבות, כשתי אצבעות, ומייבשים בשמש שלושה-ארבעה ימים. לוקחים שני שליש כוס שמן, עשר שיני שום פרוסות דק, כוס מים, שתי כפות נענע יבשה ומלח.
"במחבת מחממים את השמן ומוסיפים את השום. מטגנים עד כמעט הזהבה. שוברים את הלחם לקוביות גדולות ומוסיפים לשמן הרותח. מטגנים תוך בחישה עדינה כשתי דקות, מוסיפים כוס מים ומבשלים כדקה, עד שהמים נספגים בלחם. מוסיפים מלח ונענע יבשה ומגישים. וזה טעים שחבל לך על הזמן."

"מאיפה את יודעת?" שאלתי. "מה זאת אומרת," היא השיבה, "אני מכינה לנו את זה לפחות פעמיים בחודש."
לצרפתים יש פרנץ' טוסט ופן פרדוּ (לחם אבוד), האיטלקים עושים ריבוליטה ופאפא אל פומודורו, מרק שמבוסס על לחם יבש, ודודה שלי אוכלת מנה מתקופת המצור.

"מאיפה באה המנה היבשה הזו?" שאלתי אותה, "לחם יבש, שום יבש, נענע יבשה."
"בזמן המצור," סיפרה הדודה, "גידלנו תרנגולות. ומה אתה חושב נתנו להן לאכול? לחם. היינו אוספים מהשכנים לחם שנשאר. לחם לא טרי, יבש. הרטבנו אותו במים ופיזרנו בגינה." "ומה הסוף?" שאלתי. "הסוף," היא אמרה, "שהתרנגולות נגמרו. אכלנו את כולן, ונשארנו עם לחם יבש."